פרק ט"ז - זכויות קבוצתיות (והתייחסות מיוחדת לועדות קבלה)

פרק ט"ז הוא אחד הפרקים הקצרים ביותר בספר. אולי כי הדיון ב'זכויות קבוצתיות' דורש ספר שלם ומכיוון שאי אפשר לכתוב ספר שלם בתוך ספר המסקנה היא להסתפק בדיון קצר. סיבה נוספת היא שהפרק הזה ממשיך פרקים אחרים בהגיון 'הרצף' שהוא מציג מנקודת המבט האמפירית: "מימוש והכרה בזכויות הקבוצתיות נע בין שני קצוות – קוטב אחד של האחדה מלאה וקוטב שני של הכרה מלאה".

מה הן זכויות קבוצתיות? גם כאן רצף. בקצה האחד "קבוצות שהגורם המלכד את חבריהן הוא פוליטי, רעיוני או אינטרסנטי כגון מפלגות, תנועות וקבוצות ספורט" ואילו בשני "קבוצות של רוב או מיעוטים בעלי מאפיינים אתניים, תרבותיים, דתיים או לאומיים"

אכן כן, גם אם כותבי הספר צודקים כשהם כותבי כי "נוהגים להבחין בשני סוגים"  - והם לא מביאים לכך שום ביסוס (הפנייה למחקר, לספר, לאישיות מחקרית וכד') – מדובר ללא ספק בהבחנה חלשה מאד בלשון המעטה. שהרי 'מפלגות, תנועות וקבוצות ספורט' (הכנסתן של אלו בתור דוגמאות היא מגוחכת אבל נניח לכך) פועלות על פי חוק, זאת לעומת קבוצות אתניות למיניהן שקיימות על בסיס היסטוריה כזו או אחרת.

ההבחנה הכפולה הזו בכל אופן שימושית כדי לטעון את הטיעון המרכזי הנכון לכשעצמו, גם אם הוא סתמי במידה רבה: כל דמוקרטיה נוהגת בעניין זה באופן שונה והזכויות הקבוצתיות מקבלות מענים שונים ומגוונים.

כנראה שלתלמיד בית ספר תיכון באירופה (שורה פותחת בשיר של גרוניך) או בישראל זה אמור להספיק. אבל אפילו הפרק הרזה הזה מביא מספיק דוגמאות כדי לפתח דיון המזמין העמקה ומותיר שאלות פתוחות. צרפת מוזכרת כדוגמא המובהקת למדינה 'אוניטארית', כזו המחייבת את כל אזרחיה להצטרף אל התרבות הצרפתית וללמוד על  "אבותינו הגאלים" גם אם אזרחים אלו אבותיהם ואמותיהם הם אברהם שרה מוחמד או אבות האומה הוויטנאמית (בהנחה שיש מהגרים וייטנאמים בצרפת ואם אין אז יהודים ומוסלמים בוודאי שישנם).

כפתור ופרח אבל בפועל גם צרפת 'האוניטארית' איפשרה לכל המאוחר מ-1808 ליהודים לקיים מסגרת 'קיבוצית' נפרדת, שאמנם עמדה תחת פיקוח המדינה אבל במאה ה-19 זה היה ברור מאליו לא פחות מאשר בימינו. אמנם למדינה יש דרכים שונות לפקח על ארגונים וולונטריים הפועלים בקרבה (בישראל במשך שנים 'משרד ראש הממשלה' פיקח על מנהלי בתי הספר במגזר הערבי) אבל הפואנטה כאן היא כפולה: א. אפילו בצרפת 'האחידה' האחידות איננה הרמטית. ב. ישנן דרכים שונות לממש 'האחדה' ו\או להעניק זכויות קיבוציות.

עד כאן ניתן לומר בקיצור: 'תלוי' או 'האמת עוברת באמצע' או כל קלישאה בלתי מחייבת אחרת המצטרפת לטענה רווחת לפיה 'המציאות מורכבת' (שהיא עוד קלישאה ידועה בנדון)

הנה חומר נוסף למחשבה שיכול לעשות סדר בשאלות הללו או לפחות להעמידן על בסיס דיון רציני יותר, רציני מנקודת מבט של הדמוקרטיה כשיטת שלטון וכתפיסה חברתית-תרבותית. ובכן, העניין הוא לא קיומן של תת-זהויות בתוך חברה רחבה (ארה"ב או איסלנד, לא משנה הגודל) אלא אופיין של הקבוצות הללו. תנועה או קבוצה אתנית – שתיהן יכולות להיות 'פתוחות' או 'סגורות', 'מודרניות' או 'ריאקציוניות', 'דמוקרטיות' או 'עריצות' וכן הלאה מושגים חצי-נרדפים שמבטאים כולם את אותו רעיון.

רק דוגמאות יכולות להבהיר את הנקודה. אפילו בשבדיה ובדנמרק (כך אני רוצה להאמין אבל מי יודע מה חושבים הדנים או השבדים) לא סביר שהמדינה תעניק זכויות קבוצתיות לחבורת מהגרים מוסלמים שמעוניינים לממש את המסורת שלהם על פי דרכו של דעא"ש. לעומת זאת גם בדנמרק וגם בשוויץ וכמובן בישראל ישנם מוסלמים רבים הנהנים מזכותם הקיבוצית להקים מסגד, לחגוג את חגיהם וללמוד על מורשתו של מוחמד.

אותו הדבר לגבי ארגון ספורט כמו 'לה פמיליה' שהיחס אליו מצד השלטונות הישראלים שונה מאשר היחס לקבוצת האוהדים שהוקמה על ידי ההורים של קבוצת הכדורגל של כיתה ג' העומדת להתמודד על אליפות בית הספר 'רגבים' בראשון לציון. כאן אוהדי ספורט וכאן אוהדי ספורט אבל יחסה של המדינה לא רק שונה אלא הפוך. ולא רק של המדינה אלא של החברה והעיתונות ומערכת החינוך וכן הלאה.

באמצעות ההבחנות החסרות הללו שהצעתי ניתן להבין טוב יותר את המקרה של היהודים בצרפת. כאמור, ב-1808 הוכרה רשמית זכות ההתארגנות הקבוצתית שלהם. בשנה זו נפוליאון אישר את הקמת הקונסיסטוריה ובעצם עמד מאחוריה. משנה זו ואילך אמור היה כל יהודי להרשם במוסדות הארגון הזה שדאג בין השאר לשירותי דת ומאוחר יותר עמד ברקע יסודה של חברת כי"ח, עוד ארגון יהודי-צרפתי המלמד לכשעצמו על מורכבות העניין. 

בכל אופן, הואיל ואין לנו זמן לשיעור היסטוריה מלא אך פטור בלא כלום אי אפשר, נוסיף כי מנקודת המבט הפוליטית-חשדנית של נפוליאון, היהודים בתקופתו נתפסו כ'חברה סגורה' וגם 'מסורתית' ולפחות מנהיגיה כ'עריצים' ולכן הוא פעל כשם שפעל. עם הזמן הסתבר שהיהודים - ע"ע דרייפוס - הם הנאמנים שבנאמנים בקרב הצרפתים עד כדי כך שעתידם כיהודים נתפס כעולה בקנה אחד עם עתיד הרפובליקה - ע"ע דרייפוס. 

אני מותיר בידי הקורא השכיח לעשות את חשבון היחסים בין הקבוצה המוסלמית בצרפת לבין זולתה ולהשוותה למקרה היהודי. אני לא בטוח שיש טיסות ישירות לניס אבל מי יודע.

הגישה הפשטנית המבוטאת בהקשר זה בספר איננה נחלתו בלבד אלא מהווה המשך ישיר לגישה פשטנית המושמעת 'מהצד השני' בעניין ועדות הקבלה למשל. גם בעניין זה אני חוסך לעצמי זמן ומפנה את הקורא הסקרן לעוד מאמר חד וחלק ומאיר עיניים שכתב בנושא זה אורי הייטנר, בעצמו חבר קיבוץ, שלא רק מצדיק קיומן של ועדות קבלה בישובים עד גודל מסויים אלא מיטיב להראות שהמתנגדים לועדות הקבלה פועלים ממניעים פוליטיים (אני הייתי מוסיף שלפחות חלקם אידיוטים שימושיים מהסוג הנפוץ בדמוקרטיות שהשיח הציבורי בהן הוא בדרך כלל שטחי, קיצוני ומתלהם, וזה בדיוק המקרה של ישראל)

הערה אחרונה בעניין זה: העובדה שברוב הישובים הערבים בישראל  גרים ערבים בלבד איננה מעידה על גזענות ערבית חלילה (אם כי אין לפסול את קיומה חלילה, ערבים הם בני אדם כמו כל אחד אחר וכמו בכל עם וקבוצה יש גם ערבים גזענים ואין לשלול מהם את זכותם להיות גזענים על בסיס גזעני!) אלא בדיוק על העקרון הנזכר: מדובר בחברה 'סגורה', 'מסורתית' ועד לפני זמן לא רב 'עריצה' כלומר 'לא-דמוקרטית'. מבחינה זו היא לא שונה מהחברה היהודית עד לפני כ-150 שנה ובמלים אחרות מדובר כאן בתהליך. 

היפוכו של דבר מתקיים במקרה של מפלגה, תנועה או מושב עובדים: אלו הם ארגונים רעיוניים שמייסדיהם קבעו לעצמם עקרונות וכללים והם מזמינים כל אדם להצטרף אליהם ובלבד שהוא מזדהה עם העקרונות והכללים.

והנה על פרק קצר אחד שוב כתבתי לא מעט, והסיבה לכך היא שלדעתי הפרק הזה כללי, דל וסתמי מדי ושניתן היה להפוך אותו לחכם ומדוייק יותר. ושוב, מנקודת המבט המעסיקה את הבלוג הזה: האם הפרק הזה מצדיק התלהמות ופסילה אוטומטית? ממש לא. 

פרק ט"ו - זכויות וחובות ושוב ההטייה הפרו-מונותיאיסטית אבל גם חומרים למחשבה על תרומת המחשבה היהודית המוקדמת לציוויליזציה (בניגוד ל"תורתו" של הנביא הררי)

פרק ט"ו הוא אחד הארוכים ביותר בספר ובצדק, שכן הוא עוסק במכלול ההיבטים הקשורים לזכויות האדם, זכויות האזרח וחובותיו. הוא גדוש בהבחנות משנה חשובות ובדוגמאות רבות המדגימות עד כמה מדובר בנושא מורכב הן להגדרה והן לביצוע.

כמו בפרק הקודם גם כאן המחברים נזקקו לדעתי באופן לא מספיק מדוייק להשפעת הדתות המונותיאיסטיות על התפתחות עקרון זכויות האדם, ובחלק אם לא בכל המקרים, הטיעונים בהקשר זה מובאים ללא ביקורת מינימלית ולכן יוצרים מבוכה.

כיצד אפשר לדבר למשל על עקרון שוויון ערך האדם אצל הדרוזים למשל, כשלכל ידועה הפרקטיקה של דיכוי נשים החמור אצל הדרוזים עוד יותר מאשר אצל המוסלמים?

ובכלל,  כפי שכבר כתבתי בהקשר זה במקום אחר, שוויון ערך האדם או ליתר דיוק שוויון ערך כל הברואים ביחס לבורא, הוא אכן רעיון מונותיאיסטי ישן וטוב, אבל בפועל הוא לא הביא לתמורה חברתית שתתרגם את שוויון הערך הזה לחיים של שוויון ערך ובמקום זאת הבטיח הממסד המונותיאיסטי תמורה לאגרת הסבל האנושי (שאכן חולק ובשפע לכל באי עולם להוציא שכבה זעירה של אנשי עילית) רק בעולם הבא.

במלים אחרות, שורש ההבדל בין עקרון שוויון הזכויות בדמוקרטיה המודרנית לבין עקרון זה בתרבויות המסורתיות למיניהן,  ממוקם על ציר זמן חיי האדם. אם בתרבויות המסורתיות מלכתחילה האדם הקטן הוא קטן לא 'רק' ביחס לאלוהים ולנצח (ולקתדרלה) אלא גם ביחס לגדולים כמו משה וישו ומוחמד והמשיח, הנה בתרבות הדמוקרטית המודרנית כל אדם  שווה בערכו למשה ולישו ולמוחמד ולמעשה הוא שווה מבחינה מעשית עוד יותר כי בניגוד אליהם הוא לוקח חלק פעיל בחברה בה הוא חי פשוט כי הוא חי והם פחות. אבל באותה נשימה, על כל אדם חי חלות גם חובות האזרח והאדם, מה שאי אפשר לדרוש לא מגדולי העבר ולא מהמשיח שיבוא במהרה בימינו אמן (או שלא).

הספר לא עומד על כך ועל הנזק שבדבר עמדתי ברשומה הקודמת ועל סיבה אפשרית לבחירה הלא מוצלחת לדבר על שורשי זכויות האדם במונותיאיזמים למיניהם גם כן כבר עמדתי והנה היא שוב פעם בקיצור: פוליטיקה, או בשתי מלים: פוליטיקלי-קורקט או בשתי אותיות PC

אבל הפרק ארוך וגדוש ועשיר בשלל דוגמאות והבחנות משנה, ומי שרוצה לגבש לעצמו הבנה טובה מאד של מורכבות הנושא הפרק הזה ממשיך את מה שהספר כולו (עד כאן) עושה בצורה טובה מאד. מי שרוצה לעומת זאת להעמיד את כל הספר על הקוץ (הדוקר) של ה-PC הנזכר, שיהיה בריא. אני בכל אופן, למרות ולצד הביקורת שכתבתי כאן בנושא, ממשיך לחשוב שהספר ראוי, למרות ההטייה הפרו-מונותיאסטית המיותרת הזו.

ואולי עוד מלה בנושא: למרות האמור לעיל, אין ספק שיש למונותיאיזם, בוודאי למקורי שבהם – היהדות – תרומה עצומה להתפתחות הציוויליזציה האנושית. אבל יש להקפיד על השוני שבין מהותן של זכויות האדם והאזרח וגם חובותיו לבין התרומות המוקדמות הללו. 

באשר לאלו: הוגה הדעות והמורה היקר והחכם אמנון שפירא, איש קבוץ טירת צבי, הביא רשימה ארוכה של סעיפים המלמדים על כך. לאחרונה (אוגוסט 2016) הוא ניסה לנהל דיון עם יובל נוח הררי שעל שאלת תרומת היהדות לציוויליזציה השיב תשובת בור ועם הארץ השופכת עוד קצת אור על טיב חיבוריו רבי המכר (שהיותם רבי מכר גורמים לאנשים רבים להתייחס אליהם הן כאל פולחן והן כאל תורה מסיני כאשר למעשה הוא עצמו הגדיר את חיבורו הראשון כ"סיפור אפשרי אחד מיני רבים" [כלומר 'נראטיב' במובן הרע של המלה] ואילו חיבורו השני הוא כל דבר חוץ מהיסטוריה והוא לא יותר מאשר פמפלט א-היסטורי המבטא תבוסנות אנטי-פרוגרסיבית מובהקת). נוח הררי השיב שליהדות לא היתה שום תרומה כמעט כי מדובר בדת קטנה ולא חשובה. הנה הרשימה שהכין אמנון שפירא, תוך שהוא נשען על כתיבתו של פרופ' בטרפילד מאוניברסיטת קיימבריג'.

מנחם-אב תשע"ו, 8/16   אמנון שפירא, אוניברסיטת אריאל    amnons@ariel.ac.il      (טיוטה, לא לפרסום)

מה חידשה דת התנ"ך בעולם ה"מערבי"?  מקורות:  ספרות המחקר; תנ"ך, ותלמוד בפרשנותו לתנ"ך

א) רשימה זו היא טיוטה פתוחה, העומדת לבחינה מתמדת, תוך השוואתה לתרבויות העולם העתיק, כמו כנען, מסופוטמיה ומצרים.

ב) אמנם, תרבויות אלה נודעו בעולם רק לפני 150 שנה, עם החפירות הארכיאולוגיות במזרח הקרוב הקדום; בעוד שהתנ"ך היה מקובל

  מקדמת דנא בעולם (בייחוד הנוצרי). עוד נזכיר, שיוון הקלאסית היא מן המאות ה-4-5 לפנה"ס; דהיינו, משלהי תקופת המקרא.

ג) גישתי ספרותית יותר מהיסטורית: לאמור, חשיבות התנ"ך היא בסיפור המעצב את תמונת העולם של הקורא, יותר מנתוני ההיסטוריה.

ד) הדת היהודית היא לאומית, אך לא לאוּמָנִית; וחידושים אלה אינם גורמים ליהודים להיות בהכרח טובים יותר; אבל, הם מעצבי תרבות, וכנראה, גרמו ליהודים להיות רגישים וגם פעילים בתחומים שבין האדם לזולתו, ובין האדם לסביבתו הקהילתית והמדינית. ועוד חזון למועד.

א) אדם, ב"צלם אלוהים", אדם

1. בריאת האדם ב"צלם אלוהים"

2. קדושת חיי האדם (חיים, שאינם ניתנים לכופר כספי)

3. שוויון האדם ("לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי... שֶּׁלֹּא יֹאמַר

    אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אָבָּא [= אָבִי] גָדוֹל מֵאָבִיךּ").

4. האישה כיוצרת, מול אלוהים (חווה: "קָנִיתִי אִיש, אֶת ה'")

5. האישה - כחלק אינטגרלי של הזוגיות האנושית

6. כבוד האדם (במשמע שלdignity , ולא רק של honor)

7. "גן העדן" כסיפור מוסרי-חברתי [ראו גם מס. 42]

ב) אדם, בינו לבין אלוהיו   

8.  מונותיאיזם (שהוליד את השִׂכְלְתָנות, את המוסר ועוד)

9.  נבואה (כבעלת בשורה חברתית ומוסרית)

10. דיאלוגיוּת (שבין אדם לאלוהיו; וממנה – בין אדם לאדם;

       וממנה – בין האדם לשלטון המדיני)

11. "בְּרִית", או "אֲמָנָה" (הדדית, בין האל לאדם ולישראל)

12. "צִמְצוּם" האל (לשם הרחבת פעילותו של האדם בעולם)

     

ג)  בין האדם לתורה

13. לימוד תורה כטקסט מכונן (אישי, קהילתי ולאומי)

14. חינוך חובה ("תלמוד תורה" מִיַּנְקוּת)

15. אוריינות (קריאת-עומק) – כשיטת לימוד כוללת

16. קריאה לא דוֹגְמָטִית, פתוחה, של התורה

17. לשון רב-משמעית ("שבעים פנים לתורה")

ד)  מחשבת האדם

18. חשיבה שִׂכְלְתָנִית [פרופ' ה' בטרפילד: תּוֹלָדַת המונותאיזם)

19. חשיבה מופשטת ("לֹא תַעֲשֶׁה לְךָ פֶּסֶל")     ( "   " )

20. שחרור מכבלי המיתוס                           ( "    " ) 

ה) חירות האדם

21. חירות (תולדה פרדוקסלית של ה"שעבוד" הדתי)

22. יציאת מצרים כמהפכה (מ' ווֹלְצֶר: Exodus and Revolution)

23. תמיכה בעבדים בורחים ("לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו")

24. בחירה חופשית

25. שבת (כחזון מוסרי-חברתי: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ")

ו) בין האדם לאדם

26. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (כערך קריטי, מחייב)

27. "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (חובת העזרה לזולת, במצוקתו)

28. מוסר (כמערכת מחייבת, החורצת את גורל היחיד והעם)

29. "עשרת הדיברות" (כשיח של חובות, ולא שיח של זכויות)

ז) בין האדם לַחֶבְרָה

30. קהילה (כבסיס לַחֶבְרָה הישראלית, ולמדינה בכלל)

31. שמיטה ויובל (כחובת הקהילה, ולא כחובת המלך)

32. חובת אחווה כלפי "גר ותושב" ("וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר")

33. לאומיות, שאינה לְאוּמָנִית ("אַשְמַת שֹׁמְרוֹן")

ח) בין האדם למדינה

34. הפרדת הרשויות (בין מלך, מחוקק, כוהן ונביא)

35. חוקה, שביסודה עומד האדם (ולא המלך, ולא המדינה)

36. הכפיפות לחוק (של כל אדם, כולל המלך, בשווה)

37. תרבות הביקורת (של הנביאים, מול אי-צדק שלטוני)

38. אי-ציות אזרחי/סירוב מצפוני (של יחידים מול השליט)

39. ערכים דמוקרטיים (= שוויון, כבוד האדם, דיאלוגיות,

      חירות האדם, זכויות המיעוט, הפרדת הרשויות, אופוזיציה,    

      תרבות הביקורת, אי-ציות אזרחי וסירוב מצפוני)

40. שלילה עקרונית של המלך והמלוכה (ושל הממסד

       ההיררכי בכלל;  או: ה"מדינה" כאמצעי, ולא כמטרה)

41. "אנרכיזם" דתי, חיובי (מַעֲבַר הַכֹּח מהמדינה אל הקהילה)

ט) בין האדם לעולם

42. העולם האֶקולוגי:  אֶקוֹלוֹגְיָה ("רכה", גם "עמוקה")

      בצומח  ["לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ"] ובחי  ["תיבת נוח"]

       קַיָּמוּת/Sustainability ("וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָמְרָהּ")          

43. העולם החברתי:  מחאה מתמדת נגד הרוע בעולם

44. העולם המדיני:   תיקון עולם ("לתקן עולם במלכות שדי")

45. העולם ההיסטורי: היסטוריוגרפיה  מקראית  

      (פרופ' ה' בטרפילד: כתיבת היסטוריה בעלת משמעות)

י) בין מלחמה לשלום

46. "לא תרצח", כצו גורף (חובת האזרח, וגם איש הצבא)

47. מלחמות מוגבלות (חוקים, המגבילים מלחמות וחיילים)

48. מלחמות אסורות (הוראות, האוסרות את המלחמות)

49. "דמוקרטיה צבאית" ([פרופ' איגור דיאקונוף, מרכסיסט,

        סנט-פטרבורג]; בעשרה תחומים בתנ"ך, המיוסדים על

       שלוש תובנות: באיזון כוחות בין הצבא למלך, בצורך

       בהסכמות, וביחס השוויוני מצד הצבא אל החיילים)

50. השלום כאוטופיה (זו, המיוסדת על ביקורת חברתית)

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^  

ערכים אלה מצויים בספרות המחקר, ואינם רעיון שלי;

להוציא פרק ח' (41-34) ופרק י' (49-46) – כעולה משני ספריי: דמוקרטיה ראשונית במקרא (הקיבוץ המאוחד, 2009); אנרכיזם יהודי דתי: האם קידשה הדת היהודית את השלטון המדיני? (אוניברסיטת אריאל, 2015).   

פרק י"ד - סובלנות פלורליזם והסכמיות ותקלה משמעותית ראשונה: אין מביאים הוכחה מן ההלכה

בעמוד הראשון בפרק י"ד מופיע תרשים ובו שלושה מעגלים העומדים אחד מעל לשני וחפיפה מסויימת קיימת בין העליון לאמצעי ובין האמצעי לתחתון. המעגל הנמוך הוא מעגל 'הסובלנות', זה משמעליו הוא 'פלורליזם' ומעליהם עומד מעגל 'ההסכמיות'. מחברי הספר הוסיפו ליד התרשים שאלה פתוחה: "מה לדעתכם מבטא התרשים".

מדרש תמונה יעלה לפחות שתי תשובות אפשריות. האחת – שהסכמיות חשובה לדעת מחברי הספר מאשר פלורליזם וסובלנות, בדיוק כפי שאפשר לצפות מאנשי הימין הלאומני שלקחו על עצמם לכתוב ספר אזרחות. הנה סוף סוף מתחיל המרצע לבצבץ מהשק. השניה – שפלורליזם מחייב מידה מסויימת (אך שלפי הציור היא בהחלט מוגבלת) של סובלנות, וגם שהסכמיות מחייבת מידה מסויימת (אך שלפי הציור היא בהחלט מוגבלת) של פלורליזם. הנה המרצע עשה עוד צעד קטן אל עבר הסרת המסכה.

ובכן, עם כל הכבוד לפרשנות הזו אפשר לומר גם את מה שכל מחנך ומדריך יודעים, והוא שכל סכימה (בצורה של תרשים או בכל צורה אחרת) היא סכימטית במהותה ולכן לא מספיק להביט על הקנקן (או על המרצע) אלא במה שיש בו. ובמקרה הזה, גם במקרה הזה, הדיון במתח שבין סובלנות פלורליזם והסכמיות מוצג בפרק הזה באופן מקיף הגון ומדוייק למדי.

אדרבא, אילו הייתי איש ימין יתכן והייתי מותח ביקורת על ההטייה 'השמאלית' של הדיון. הנה למשל במקום להביא ציטוטים מכתבי השטנה והבלע של רוגל אלפר, גדעון לוי ודומיהם הפועלים במה שנחשב לבטאון הנאורות, הקידמה, הדמוקרטיה, ההומניזם והעיתונות גם יחד (אני מותיר בידי הקורא הסקרן את מלאכת החיפוש של דברי שטנה, רשע, שקר וניבזות המודפסים בעיתון הזה לצד כמובן דברי טעם, עומק, אמת וצדק), מביא הפרק עניינים מביכי-ימין כמו פרשת שחקני הכדורגל המוסלמים שהצטרפו למשך זמן קצר לבית"ר ירושלים וחשוב מכך ציטוט ארוך יחסית של סימן א1 לחוק העונשין המגדיר את הגזענות: "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני".

רק כי אני חסר איפוק וריסון עצמי – תכונות המאפיינות ככל הנראה את כותבי הספר – אני טורח להזכיר כי הגדרה חוקית זו מצדיקה את העמדתם לדין של העיתונאים הנאורים הנזכרים לעיל, שרבים ממאמריהם מקיימים אחד לאחד את כל סימניו של סימןא1 לחוק העונשין. אבל אני לא עובד בפרקליטות וגם לא במשטרת ישראל. כל תפקידי הוא לבחון מלים המופיעות בציבור בדפוס.

הפרק עשיר בדוגמאות, ציטוטים וחומרים שכל אחד מהם ראוי להלמד בכיתה ואני מרגיש מספיק בטוח לטעון שאפילו מורה גרוע לא יצליח להרוס דיון כיתתי משמעותי אודות כל אחד מהציטוטים המופיעים בפרק (הציטוט הראשון הוא מפיו של עמוס עוז, לא פחות, אמן מלים ידוע בכשרונו, שמדבר בזכות השונות תוך שהוא נשען על צירוף מלים יהודי-מסורתי ישן ומוכר: 'אמונות ודעות', צירוף עליו כבר אמר הרמב"ם שאין לפסוק לגביו הלכה כפלוני).

קטע מקור אחד בכל אופן – זה המופיע בסוף הפרק – ראוי בכל זאת לביקורת שוללת. תחת הכותרת 'פלורליזם והסכמיות ביהדות' מביא הספר ציטוט מהתלמוד הירושלמי ועוד ציטוט המופיע בחיבור הלכתי. בשני המקרים מדובר בשבח ריבוי "הדיעות" או "הקולות" אבל בסוף הדברים מופיע המשפט הסתום הבא: "אולם דעות ששוללות את מסגרת ההלכה אינן נהנות מלגיטימציה על פי המסורת ההלכתית".

המשפט הזה סתום כי לא מצורף לו שום 'נפקא מינא' כלומר מסקנה או כיוון מחשבתי לפחות. מנקודת המבט שכבר שימשה אותי בהקשר זה ברשומות קודמות בבלוג הזה, אני יכול לשוב ולומר את מה שכבר כתבתי והוא שאין כמעט דבר וחצי דבר בין המחשבה הדתית (במקרה הזה – ההלכתית) לבין הדמוקרטיה.

כתבתי כבר על השערתי שחכמי דעא"ש מתוועדים ומתייעצים מתי יש לרצוח את היזידים ומתי ואיך לאנוס את נשותיהם. להבדיל אלף אלפי ויותר הבדלות, העובדה שחכמי ההלכה היהודית מתוועדים ומתייעצים ומתווכחים ולשם הנימוס מקדימים דברי יריביהם לדבריהם שלהם איננה מלמדת על המימד הדמוקרטי או הפלורליסטי או ההסכמי שיש 'ביהדות'.

והנה הדברים נכתבים באופן סתום משהו בספר עצמו. אחרת אין שום מובן למשפט הזה, והנה הוא שוב: "אולם דעות ששוללות את מסגרת ההלכה אינן נהנות מלגיטימציה על פי המסורת ההלכתית".

הואיל וכותבי הספר לא רמזו למסקנה או למסקנות אפשריות, הנה אני לוקח על עצמי את האחריות לעשות זאת. אפשרות אחת היא שהואיל והמסורת ההלכתית איננה נותנת לגיטימציה לדעות חוץ-הלכתיות, הרי שברור שיש לשים גבול ברור וחד בין הלכה לבין דמוקרטיה. מעתה אמור: או דמוקרטיה או הלכה. אפשרות שנייה היא הפוכה כמובן: הואיל ויהדות שווה הלכה, הרי שאם הלכה לא שווה דמוקרטיה הרי שגם יהדות לא שווה דמוקרטיה.

מבין שתי האפשרויות ברור שכותבי הספר מתכוונים לאפשרות הראשונה. ומכאן עולה השאלה מדוע לא כתבו זאת במפורש, או מדוע בכלל הביאו את הקטע הזה אם הוא לא מלמד מאומה על הדמוקרטיה אלא על ההלכה בלבד.

ומדוע זה כל כך חשוב עד כדי כך שהרשומה הזו הופכת להיות אחת הארוכות ביותר בבלוג הזה? מכיוון שלא מעט מאזרחי ישראל היהודים, 'חילונים' ו'דתיים' גם יחד (המרכאות מסיבות שלא זה המקום להכנס אליהן כרגע, בכל אופן הכוונה היא שהטענה שלי נכונה על פי נסיוני ליהודים בעלי גישות שונות) רואים ביהדות מילה נרדפת להלכה ולהפך. גם ישראלים ממוצא יהודי המתנכרים ליהדותם ודווקא על בסיס התנכרות זו מכנים\מגנים את ישראל 'מדינת הלכה' וכמובן שישראלים רבים עוד יותר המזדהים עם יהדותם רואים בה – גם אם הם אישית לא עושים עם תובנה זו מאומה – עניין הלכתי.

במציאות כזו שתיקה כמו זו המשודרת מהמשפט הסתום הזה צועקת לשמים. והנה מצאתי את המקרה הראשון המצדיק גינוי קולני של הספר. אבל המשפט הזה מופיע בעמ' 165. 164 העמודים שלפניו הם דווקא בסדר גמור. וגם את הסתמיות הסתומה של המשפט הזה אפשר להציל באמצעות מערך שיעור נכון ומדוייק שיסביר שני דברים בסיסיים שהם בגדר עובדה ולא דיעה:

א. ההלכה איננה משמשת עוד כבסיס לחייהם הממשיים של היהודים בימינו (למעשה כבר בערך 150 שנה) והיא עניינו של מיעוט בלבד (20%?). ב. גם מיעוט זה (20%?) חלוק בתוכו לגבי אופן פסיקת ההלכה, תכני הפסיקה וחשוב מכל – חלותה, כלומר על מה היא חלה.

אני שב ומדגיש: מדובר בעובדות ולא בדיעה. 

החשובה יותר מהשתיים היא השנייה כמובן, כי מי יודע, אולי בעוד שבועיים 100% מהיהודים יביעו אמונים להלכה. אלא שגם אז קרוב לוודאי שמצב ב' יתמיד כלומר ימשך הויכוח אודות חלות ההלכה. במלים אחרות, סביר להניח שבכל מקרה רוב היהודים 'ההלכתיים' -  את זאת אפשר ללמוד מאתרי השו"ת במרשתת, הנה אחד מהם – ימשיכו לעשות שימוש בהלכה לצרכים פרטיים או קהילתיים-פרטיים לכל היותר. 

רק מיעוטם ימשיך להיות סבור שלהלכה יש תפקיד בקביעת גבולות או הרכב ממשלה, ומיותר להוסיף שהם חלוקים בנושאים אלו לגבי המסקנות, מה שמחייב את המסקנה שההלכה היא עוד כלי בפוליטיקה ולא דבר העומד מעליה ומכתיב אותה)

לסיכום, נכון לעכשיו (וכבר כמה וכמה דורות) להלכה אין תפקיד מרכזי בחיים היהודיים והיא לא מהווה מכנה משותף גם עבור אלו המנפנפים בה כבמילה נרדפת ליהדות (גם אחד מאבירי הנאורות ואחד מקדושי 'השמאל' – ישעיהו לייבוביץ' – אחז בעקרון זה). מכיוון שאין בינה לבין דמוקרטיה ולא כלום, לא ברור מה טעם מצאו כותבי הספר להכניסה לפרק העוסק בפלורליזם ובהסכמיות. והרי אין בה לא הסכמיות ולא פלורליזם.

פרק י"ג - שלטון הרוב ודיון אחד מיותר

פרק י"ג עוסק בעקרון 'שלטון הרוב' וגם הוא מכיל תוכן צפוי ושגרתי ומובן מאליו. החידוש המיוחד בו הוא התייחסותו לעקרון זה בדתות המונותיאיסטיות, כפי שהובטח במבוא לחלק השני.

ובכן, הנה סיבה לביקורת של ממש, אם כי מתוך ההקשר ברורה הכוונה ולכשעצמה היא לא רק מכובדת אלא ראויה להערכה. הסיבה לכך שהטיעון הנובע מהכוונה הברוכה איננו משכנע, איננה נובעת מהכוונה אלא מהעניין עצמו... באחת – עקרון 'שלטון הרוב' כפי שבא לידי ביטוי בממסדים הדתיים לאורך הדורות הוא בעייתי במקרה הטוב ומפוקפק במקרה הרווח ובכל מקרה אין להשען עליו אלא לצרכי הסברה ואפולוגטיקה.

וזהו בדיוק העניין כאן. כלומר ככל הנראה כותבי הספר רצו לקרוץ לגורמים הרואים בדמוקרטיה איום ולא זה המקום לבחון האם לתחושות האיום החשים למשל החרדים בישראל יש הצדקה או לא, ואם כן מי הם הגורמים היוצרים את האיום. דיון כזה אולי יגלה לנו דברים לא נעימים על אבירי הדמוקרטיה, שאולי התלהמותם הנעשית בלשון חלקה ובנופת צופים, פוגעת בעקרון העליון של הדמוקרטיה: האמנה החברתית. אבל על כל זה לא נדון כרגע.

לגופו של עניין נציין את הדוגמאות הנזכרות בהקשר זה בספר. הקורא החרוץ מוזמן לגשת לעמ' 155-154 ולקרוא על הפרוצדורות הנהוגות בעניין 'הכרעת הרוב' בדתות הנזכרות.

באשר ליהדות, מביאים המחברים את האגדה המפורסמת המוכרת בשם 'תנור [או: 'תנורו'] של עכנאי' המסתיימת במלים הידועות (למי שיודע כמובן) 'לא בשמים היא' שמטרתן לבסס את העקרון 'אחרי רבים להטות' כלומר 'הרוב קובע'. לא זה המקום להכנס לדיון מעמיק או שטחי אפילו באגדה ומשמעותה. מה שברור בכל אופן או מה שאמור להיות ברור הוא שעקרון 'הרוב קובע' שמור רק לאליטה זעירה של תלמידי חכמים ושגם היא תמיד נמצאת על תנאי שכן בסמכותו של גדול התורה בכל נקודת זמן לפסוק הלכה על פי דרכו והוא איננו נדרש לא להביא דברים בשם אומרם, ולהביא גאולה לעולם (או לפסיקה ההלכתית לפחות) על יסוד הכרתו העצמית (המוכרת על ידי זולתו) שהוא הגדול מכולם. כמעט כמו אלוהים ולמעשה יותר כי אחרי חורבן בית ראשון אלוהים כבר הפסיק לדבר עם בני אדם וגם עד אז הוא עשה זאת בחדרי חדרים ובדרך כלל בתוך ראשו של הנביא התורן.

באשר לנצרות, הספר מלמד אותנו כי הכרעת הרוב מיושמת "בבחירת בעלי תפקידים בהיררכיה הכנסייתית". נו שוין, מה לזה ולדמוקרטיה? כלום. כך גם באשר לאסלאם עליו נאמר כי על פי עקרונות דת זו "בחירה של שליט לכל תפקיד תתבצע בהכרעת רוב" ויש אפילו ציטוט מהקוראן המדבר בשבח ההתייעצות והמסביר שהמלה "שורא פירושה התייעצות והתדיינות". למיטב ידיעתי גם את 'הפתרון הסופי' קיבלו "בהתייעצות והתדיינות" וכל מילה נוספת מיותרת. באשר לדרוזים כתוב כי "הדת הדרוזית מצוות שכל ההחלטות [...] יתקבלו בהתדיינות ובהכרעת הרוב". אני תוהה אם גם כל רצח אשה 'על כבוד המשפחה' מתקבלת כ"הכרעת רוב" וזה עוד לפני שאנו שואלים את השאלה החשובה לא פחות: מי הוא אותו "רוב".

אבל חשוב בהרבה או לא פחות מכל ההסתייגויות הללו, הוא עמדת המיעוט שלא קיבל את "הכרעת הרוב" אצל יהודים, נוצרים, מוסלמים או דרוזים. נסתפק בתזכורת הידועה שבמקרים של הנצרות והאסלאם, לא פעם ולא פעמיים אותם אלו שלא קיבלו את הכרעת הרוב פשוט "עשו שבת לעצמם" כפי שאומרים היהודים על אלו שלא מקבלים את הכרעת הרוב. הדרוזים עצמם הם ביטוי לכך שהרי מדובר בזרם או תת-זרם שיצא מתוך השיעה שהתפלגה מתוך הסונה.

למען הסר ספק: אני בעד פרוטסטנטים ושיעים ודרוזים ובלבד שהדרוזים השיעים והפרוטסטנטים בעד יהודים וארמנים ואוזבקים ויפנים. סובלנות רב-אמונית היא יסוד דמוקרטי ולא הפרקטיקה המתקיימת קרוב לוודאי ברגע זה אצל הנהגת דעא"ש שללא ספק נוהגת גם היא להתייעץ ולהתדיין לפני שהם אונסים מאות נשים יזידיות ומפצחים מאות ראשי תינוקות של אויביהם.

אבל אחרי שאמרנו את כל זה נשוב ונדגיש שרוב הפרק ראוי לפרסום שכן הוא מסביר היטב את ההבדלים בין סוגים שונים של רוב, והוא גם מסביר מדוע לא פעם הרוב טועה והמיעוט צודק, ומדוע למרות זאת אין ברירה אלא ליישם את עקרון שלטון הרוב גם אם יש לרסנו ולהגבילו בכלל ובאמצעות חינוך לתרבות דמוקרטית בפרט. מהבחינה הזו ניתן לומר שהפרק הזה ראוי וטוב לא בזכות הדיון בתרומת המונותיאיזמים לעקרון שלטון הרוב אלא למרות הדיון הזה.  

פרק י"ב - שלטון העם (והפנייה למאמר חד בשבח משאל העם)

פרק י"ב עוסק בעקרון שלטון העם ובחירות. הוא כל כך צפוי, טריוויאלי ומובן מאליו שאני לא חש צורך להרחיב לגבי הכתוב בו. רק ארצה להבהיר שבמלים 'צפוי, טריוויאלי ומובן מאליו' אינני מתכוון לשלול אותו אלא ההפך: לטעון שכל מה שכתוב בו מקובל ונכון. סביר להניח שכל תלמיד בכל חטיבת ביניים בישראל (ובעולם הדמוקרטי כולו) אמור להיות מסוגל להבין מקריאה ראשונה את כל מה שכתוב בו ולכן אין שום סיבה להעיק על הקורא בעוד רשומה שבעצם תחזור על המובן מאליו: "שלטון העם הוא אחד העקרונות המרכזיים וההכרחיים לקיומה של דמוקרטיה. הרעיון הוא שהמדינה קמה על ידי העם – ולמענו. כלומר האזרחים הם הריבון במדינה והם מקור הסמכות" סוף ציטוט מעמוד 137.

אבל אם כבר התכנסנו לעיין בספר האזרחות החדש, שווה לומר מילה או בעצם כמה מלים על 'משאל העם', שהוא אחד מהכלים השנויים במחלוקת – פחות בשוויץ (אותה שוויץ המשמשת לא פעם כנקודת יחוס אולטימטיבית עבור מבכי הדמוקרטיה הישראלית) ויותר בישראל -  למימוש עקרון "ריבונות העם".

לפני שאפנה את הקורא למאמר קצר וחד בנושא 'משאל העם' פרי עטו של חבר ושותף לדרך, איש שהוא גם יהודי וציוני וחילוני וגם פרוגרסיב ודמוקרט, אומר שאני מאלו הרואים במשאל העם כלי לגיטימי לחלוטין, שאמנם אין להפריז בשימוש בו, אבל שהצגתו ככלי פסיבדו-דמוקרטי (או 'פופוליסטי' אם לעשות שימוש רווח ומעוות – שהרי הפופוליסטים היו חברי 'מפלגת העם' בארה"ב של סוף המאה ה-19 ותרומתם להעמקת השוויון החוקי והחברתי בארצם גדולה מאד!) שוב מעידה על שולליו ולא עליו עצמו.

אם להיות יותר ברורים: בישראל מתנגדי משאל העם הם אלו המסתתרים תחת הכותרת היומרנית 'מחנה השלום', אותם אנשים הסבורים שהם 'יודעים טוב מכל אחד אחר מה טוב למדינה' כי אם לא תהיה נסיגה 'העולם' יעשה 'ככה וככה' וכן הלאה. אלו אנשים שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, ושמפעם לפעם – כמו במקרה של הספר הנדון – הם עולים על סוסי המלחמה שלהם ויוצאים למסע צלב להצלת הדמוקרטיה הישראלית מידי האויב המסוכן ביותר שלה (לדעתם): העם.

בכל אופן, הנה מאמר בנושא מאת אורי הייטנר, שכפי שתוכלו לראות בעצמכם, הכיר את נושא משאל העם מכמה צדדים: גם תיאורטיים אבל גם מעשיים-פוליטיים-אזרחיים.

למען הסדר הטוב ראוי להוסיף שהפרק עוסק גם בעוד בעייה הנחשבת בעיני רבים בישראל כבעייה המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית: שיטת הבחירות. גם בעניין זה אני ממליץ לעיין בספרם המבריק של עינת וילף וצבי ביסק שכותרתו מצביעה במפורש על הכיוון הנכון (לדעתם ולדעתי): 'זו לא השיטה טמבל'. במסגרת ספרם הם מסבירים מדוע השיטה בישראל לא רק שאיננה הגרועה שבשיטות ושאין לה ולבעיית המשילות ולא כלום (להפך – המשילות היא בעיה אקוטית דווקא בשיטה האמריקנית שגם היא כמו השוויצרית מוצגת לא אחת בפי אבירי הדמוקרטיה הישראלית כמזור לכל הצרות ).

כך או אחרת – יתכן וביסק, וילף ועבדכם הנאמן טועים (גם) בעניין זה. אבל מנקודת המבט המעסיקה אותנו בבלוג זה עולה כי גם פרק י"ב לא ראוי לשום מתקפה פרועה (או אחרת) משום צד, כולל מצד אלו הרואים עצמם כבעלי מונופול על הדמוקרטיה, מקורותיה, עקרונותיה, שורשיה ופרשנותה. או בקיצור: (עוד) פרק טוב (עד טוב מאד).

פרק יא - סוגי דמוקרטיה ליברלית

פרק י"א גם הוא סוג של 'קלאסיקה' בספרי אזרחות למיניהם. ההבחנה שמציע הפרק בין שלוש "תפיסות דמוקרטיות ליברליות" ככותרתו של הפרק, בין 'אינדיבידואלית, רפובליקנית ורב-תרבותית' גם היא 'קלאסיקה' של מדעני מדינה למיניהם, הבחנה שלפחות ההיסטוריון שבי לא כל כך מתפעל ממנה.

ומדוע? כי במציאות אין מודלים מובהקים מהסוג שמדעני מדינה עושים בהם שימוש. הדמוקרטיה הרפובליקנית גם היא מבוססת על אינדיבידואליזם וגם 'התרבויות' המרכיבות את החברה "הרב תרבותית" בנויות על אינדיבידואלים והללו אינם פועלים בחלל ריק וכפי שכבר 'הוכחתי' באמצעות 'תרגיל החפץ' ממילא במציאות המודרנית אין דבר כזה 'אינדיבידואליזם' טהור (וזה עוד לפני שנכנסים לדיון הערכי האם ראוי שיתקיים אינדיבידואליזם כזה [הוא לא]).

אבל מדובר בהבחנה לגיטימית, וכאמור רווחת, ואת ההסתייגות הנזכרת בפיסקה הקודמת לא בעיה לבטל אם מניחים שוב קיומו של מורה חכם מספיק שלאחר שיציג את ההבחנה הגולמית הזו ויעבוד עליה קצת (באמצעות התכנים הטובים המופיעים בפרק) יביא את תלמידיו למסקנה הנזכרת והיא שאין ולא יתכן מודל 'טהור' כלשהוא וכי כל דמוקרטיה משלבת את המימדים הללו.

אדרבא: ישנם תחומים בהם ישראל למשל היא 'רפובליקנית' לעילא – בכל הקשור לבטחון למשל – ויש תחומים בהם היא אולטרא-אינדיבידואליסטית – בכל הקשור לשיח הפוליטי – וישנם תחומים שהכותרת 'רב תרבותיות' הולמת אותה – בכל הקשור לאמונות וליחס למסורת.

וגם על הקביעות או על ההצעות הללו אפשר להתווכח וזה הרי שורש העניין המלמד עד כמה הדמוקרטיה בישראל חיונית ודינמית, בניגוד גמור למה שהפוסלים האוטומטיים של הספר הזה היו רוצים שנאמין. הם רק מוכיחים שוב את הפתגם הישן ההוא של חז"ל: 'הפוסל – במומו פוסל'. ומה המום במקרה הזה? דוגמטיות וצרות אופק וביקורת אוטומטית רק כי 'ממשלת נתניהו הוציאה ספר אזרחות חדש'.

א-פרופו חז"ל ו'ההטיה הדתית-לאומנית' של הספר כביכול, פרק י"א כולל בין השאר הפניות לקאנט ולקנדי, ובמסגרת הדוגמאות שתפקידן לחדד את המחשבה בסוגיות הנדונות בפרק ניתן למצוא דברים על קנדה, ניו זילנד, צרפת וארה"ב.

לחובבי התרשימים מומלץ לדלג ישירות לעמוד 136 ולהתרשם מהתפיסה המוצגת בספר לגבי "עקרונות הדמוקרטיה הליברלית וערכיה". על פי מודל 'השמש' הידוע והנפוץ, 'העקרונות' מופיעים במרכז וסביבה 'הקרניים' במעגל (ללמדנו אולי שאין היררכיה ברורה וכי כל העקרונות חשובים באותה המידה): שלטון העם, שלטון החוק, הגבלת השלטון, זכויות האדם והאזרח, הסכמיות, פלורליזם, סובלנות, הכרעת הרוב (אפשר לקרוא את הדברים מימין לשמאל כמובן...).

התרשים הזה לכשעצמו יכול לשמש כבסיס לשיעור או לכמה שיעורים מעולים בהם ידונו המתחים שבין (למשל) הכרעת הרוב לבין שלטון החוק, או בין שלטון החוק להגבלת השלטון, בו בין פלורליזם לבין הסכמיות, או בין הסכמיות לשלטון החוק, או בין שלטון העם לזכויות האדם והאזרח, או בין זכויות האדם והאזרח לבין סובלנות, או בין סובלנות לשלטון החוק וכן הלאה. הנה הצעה דידקטית: כל סטודנט יכתוב עבודה ובה לפחות שתי דוגמאות לכל 'התנגשות' (כלומר מתח) שבין עקרון כזה למשנהו. יש בסך הכל 8 עקרונות ולכן מדובר על 14 מפגשים, סך הכל 28 דיונים ב-28 דוגמאות.

                                                                                                 

פרק י' (והמבוא לחלק השני - מהי מדינה דמוקרטית)

שתי המלים הראשונות במבוא לחלק השני ('מהי מדינה דמוקרטית?') הן 'הכרזת העצמאות', עליה נאמר שהיא "כולת מחויבות למאפיינים דמוקרטיים". מכאן ההבטחה לעסוק בחלק השני של הספר "בשאלות מהי דמוקרטיה ומהי מדינה דמוקרטית".

והנה אולי כבר כאן אחת הסיבות למתקפה על הספר: בשורה השנייה של המבוא כתוב כי "עם הצגת עקרונות הדמוקרטיה יוצגו גם ערכי דת – יהדות, נצרות, איסלאם ודרוזית – העולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה". הכוונה מוצהרת וברורה, והיא להראות "שהדמוקרטיה אימצה חלק מהערכים ההומניסטיים והאוניברסאליים המצויים במקורות הדתיים".

אכן סיבה למסיבה. שהרי ברור לחלוטין שאין שום יסוד 'דמוקרטי' באף דת, לא מונותיאיסטית ולא אחרת, ולו מהסיבה הפשוטה שהריבון במחשבה הדתית הוא גורם 'חוץ-דמוסי' המוכר בכינוי 'אלוהים' או שורה ארוכה של מלים נרדפות.

אדרבא, בהנתן מקומם המרכזי של כתבי קודש בכל דת, כולל אפילו בדת סודית כמו זו של הדרוזים (הכנסתם לרשימה המכובדת והקלאסית של 'יהדות נצרות אסלאם' נועדה לצרכים פוליטיים מובנים מאליהם – במלים אחרות קשה להניח שבספר האזרחות המשמש את מערכת החינוך ביפן נזכרים הדרוזים כעוד אחד מהגורמים שהשפיעו על התפתחות הדמוקרטיה), הרי ברור שהבעלות על כתבי הקודש ועוד יותר על פרשנותם איננה 'דמוקרטית' משום בחינה שהיא.

מצד שני, אכן אפשר למצוא רעיונות פרוטו-דמוקרטיים בכל הדתות, ואולי בעיקר באלו המונותיאיסטיות, באשר הדתות, בעיקר האחרונות, מניחות שוויון ערך האדם ביחס לבריאה. אכן רעיון אוניברסאלי חשוב.

אבל שוויון ערך איננו גוזר שוויון בדרך. האדם יכול להיות שווה בערכו בנקודות הקיצון של חייו: בלידתו ובמותו. והרי דמוקרטיה ממוקדת בדרך שעושה האדם בין שתי נקודות אלו. לדמוקרטיה, כשיטה פוליטית וחברתית מודרנית, אין ולא יתכן שיהיה לה מה לומר על 'מה שלפנים ומה שלאחור' ובוודאי לא על שאלות של גאולת הנפש והאדם או על שאלת 'אחרית הימים'.

עוד מ'הצד השני' של ביקורת השימוש בדת כנקודת ייחוס לדמוקרטיה, כלומר במסגרת המאמצים להכשיר את הדת כבסיס לדמוקרטיה, ניתן לומר שלפחות במקרה של הנצרות הקדומה, אכן יש בה מרכיב מהותי המהווה יסוד חשוב בדמוקרטיה: הפרדת הרשויות. רעיון זה ששורשיו כבר במקרא ולכן גם ליהדות יש תפקיד בביסוסו, נשען על ההבחנה שבין 'נביא' ל'מלך' למשל, ומאוחר יותר על זה שבין 'כהן' ל'מלך'. סיפורים מקראיים קלאסיים כמו 'משל נתן' או 'כבשת הרש' כמו גם 'חוקת המלך' בספר דברים וכדומה, מבטאים עיקרון זה.

ועדיין, המרחק מעקרונות חשובים אלו ועד לדמוקרטיה המודרנית עצום. יש לומר זאת ואולי כותבי הספר אמרו זאת בעדינות כאשר כתבו את  המלה 'גם': "עם הצגת עקרונות הדמוקרטיה יוצגו גם ערכי דת".

התפקיד המסייג של המלה "גם" בא לידי ביטוי מובהק בדיון בפרק הראשון של החלק השני, שהוא גם הפרק העשירי של הספר. כמו בכל ספר אזרחות אחר שראה אור בישראל בעשרים השנים האחרונות, עוסק פרק זה בהוגי הדעות הנחשבים לבולטים שבקרב 'מבשרי הדמוקרטיה': לוק, הובס, מונטסקייה, רוסו וכדומה וכמובן ג'ון רולס שאף מדען מדינה לא מרשה לעצמו לצאת מהבית מבלי לציין את שמו לפחות פעמיים לפני ארוחת הבוקר. לא מקרא ולא יהדות ולא נצרות ולא אסלאם ולא דרוזיות ואפילו לא יוון הקדומה, אלא הויכוח המוכר על שורשי 'האמנה החברתית' ועל השאלה האם האדם טוב או רע מנעוריו (הוא גם וגם אבל לא נכנס לעניין זה כרגע, זהו תפקידו של המורה בכיתה).

אמנם ניתן למצוא ציטוט של אריסטו וכמה מדברי חז"ל, אבל פרק י' מציג בתמציתיות ובאופן ראוי את השאלות הקלאסיות הנלוות לדיון באזרחות ובדמוקרטיה לפחות מאז שהחלו ללמד את המקצוע הזה אי אז בשנות החמישים: האם שוויון הוא רק 'בפני החוק' או גם 'שוויון כלכלי'? האם דמוקרטיה היא בעיקר כללים או גם ערכים? 

למען הסר ספק נגיד כבר כאן, כי כמו כל כותבי הספרים הקודמים גם החתומים על הספר הזה מבטאים גישה מרחיבה לדמוקרטיה כלומר ניתן להבין מדבריהם שהם סבורים שדמוקרטיה איננה ראויה לשמה אם לא מתקיימת בה מידה ראוייה של שוויון כלכלי ואם היא מגבילה עצמה רק לשורה של פרוצדורות וכללים.

במלים אחרות שאינן משתמעות לשני פנים: גם הספר הזה רואה בדמוקרטיה שיטה מהותית האמורה להיות מיושמת במישור החברתי (כלכלה) והתרבותי (ערכים) .