פרק כ"ג - על דמוקרטיזציה ועל חיות אחרות

פרק כ"ג מבטיח "להציג את מורכבות המשטר הדמוקרטי, לבחון את הסכנות האורבות למימושו ולהצדיק את קיומו". אודה ולא אבוש שעוד לפני שהתחלתי לקרוא בפרק אני מניח – על סמך קריאת 293 העמודים שקדמו לו – שגם כאן לא נמצא שום דבר מפליל.

לכל היותר נמצא שוב ביטויי מחשבה שלאורך הביקורת שלי עד כאן כיניתי אותם ביהירות של היסטוריון 'צורת מחשבה של מדע המדינה'. והנה, כבר בעמוד הפותח יש לי 'הוכחה' קטנה אבל לא-לא חשובה כלומר חשובה.

בשורה הראשונה כתוב ש"במאה ה-20 החל תהליך דמוקרטיזציה" זאת אחרי "מהלך ההיסטוריה האנושית" בה "פעלו אינספור משטרים לא דמוקרטיים. ובכן, שוב נוח או נח בשבע שגיאות או שגיעוט.

ראשית, התהליך החל הרבה לפני המאה ה-20, וכפי שכבר טענתי בדיון באחד הפרקים הקודמים, דרך נכונה להבין את מורכבות הדמוקרטיה (וזו המטרה המוצהרת של פרק כ"ג) היא להבין כיצד היא צמחה מתוך ההפך הגמור שלה, או לפחות מה שנראה כהפך הגמור. ומדובר בתהליך ששורשיו לכל המאוחר במאה ה-18, שהיא גם המאה המסתיימת אפילו לדעת מדעני מדינה בשתי מהפכות דמוקרטיות למדי: האמריקנית והצרפתית.

את 'המהפכה המהוללת' שהתרחשה באנגלית עוד במאה ה-17 ושבמרכזה העצמת כוחו של הפרלמנט ביחס למלוכה (אבן יסוד בשיטה הדמוקרטית כידוע [?]) אני לא מזכיר כדי לא להעמיס יותר מדי היסטוריה על מדעני המדינה. כאן אמור לבוא סמיילי מרכך.

בכל אופן, זו תקלה ראשונה. אבל התקלה השניה חשובה בהרבה. כותבי הספר מפנים את התלמיד לערך 'דמוקרטיזציה' המופיע כאמור בשורה הראשונה. הנה ההגדרה: "תהליך המעבר מחברה לא דמוקרטית לחברה דמוקרטית, הכולל מספר שלבים: חינוך – חשיפה לערכים דמוקרטיים במערכת החינוך ובכלי התקשורת. הזדהות והפנמה  עם ערכים כמו חירות ושוויון. ולבסוף, כינון משטר דמוקרטי המממש את הערכים האלה".

הנה זה שוב. מציע למיטיבי הלכת להצטייד במים כי אכן האבסורד כאן צווח לשמים. אז אולי כדאי לשים אטמי אזניים. אתם יושבים? מה זה 'דמוקרטיזציה'?  "תהליך המעבר מחברה לא דמוקרטית לחברה דמוקרטית, הכולל מספר שלבים: חינוך – חשיפה לערכים דמוקרטיים במערכת החינוך ובכלי התקשורת. הזדהות והפנמה  עם ערכים כמו חירות ושוויון. ולבסוף, כינון משטר דמוקרטי המממש את הערכים האלה".

בואו נדמיין את התהליך הזה, ושימו לב שלא כתבתי 'תהליך היסטורי'. בואו נדמיין את התהליך המדיני הזה, באופן מדעי: יושב לו העריץ בכסאו בארמון ומחליט שהגיע הזמן לוותר על עמדות הכוח שלו. 'מה רע בדמוקרטיה' הוא בוודאי שואל את עצמו. אולי הגיע אליו מסר מהעתיד, מי יודע. חושב, אומר ועושה: הוא מזמן לחצרו אלף אנשים טובים ומכריז עליהם כעל אנשי חינוך לדמוקרטיה (בקיצור: אחל"ה). אלף האחל"ה הללו פוצחים בחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך הכללית (שגם היא נפלה ככה מהשמים בשיטת dues ex machine) ובתקשורת (היא תמיד היתה כפי שבוודאי יספרו לכם בחוג לתקשורת. ההוכחה? 'ציורי המערות'. מה, זה לא תקשורת? בטח תקשורת). הלאה. אלף האחל"ה מוודאים שכל תושבי המדינה (מתי הם הופכים לאזרחים לא ברור אבל אלוהי מדע המדינה גם הוא יודע להביא ישועה לוגית כהרף עין, לא לדאוג) "מזדהים ומפנימים עם ערכי החירות והשוויון" (הם ללא ספק נולדו עם האינטואיציה להיות בני חורין ושווים ואם לא, אז אפשר למהול עוד כמה טיפות של dues ex machine בתבשיל). בשלב הזה חוזרים מנהיגי האחל"ה לעריץ ומספרים לו שעכשיו הוא יכול "לכונן משטר דמוקרטי המממש את הערכים הללו".

ועוד אומרים שפיטר ג'קסון, ג'ון רונלד רעואל טולקין או ג'יי קיי יצירתיים. אני בכל אופן סבור שאת עמוד 294 אפשר למכור ל-MGM או אולי לDISNEY או PIXAR.

אז אם לשפוט על פי הערך 'דמוקרטיה' באנציקלופדיה העברית, דמוקרטיזציה היא תהליך בו חלה "התפתחות ניכרת של הקף הפעולה הפוליטית הבלתי אמצעית וחדירתה ההדרגתית לתוך תחומי חיים רבים – כלכלה, חינוך וכיו"ב". במלים אחרות, הדמוקרטיזציה – אם בכלל – מתרחשת במהופך מהאגדה שמציע לנו ספר הלימוד החדש, ואמנם מי שמכיר ולו כזית את תולדות הדמוקרטיות במאה ה-20 יודע עד כמה לא מדובר בתהליך מובן מאליו 'אפילו' לא בדמוקרטיות ותיקות וחזקות כמו ארה"ב.

אבל מה אני יודע על מה אני מדבר? אני מתנהג כרגע כמו גרועי מבקרי הספר שקרוב לוודאי לא פתחו אותו אף פעם והם משעינים את ביקורתם על העובדה שברדיו ובעיתון לאנשים חושבים קטלו אותו מכל וכל. אז הבה נתקדם הלאה במעלה הפרק ונראה האם תקלת 'הדמוקרטיזציה' היא היחידה והפרק לפיכך ראוי לכמה מלים טובות למרות התקלה החמורה הזו (והיא חמורה מאד מאד).

ובכן, המשך הפרק כפי שהערכתי לפני שהתחלתי לקרוא בו עומד יפה על הנקודות החשובות: הוא מזהיר מפני אדישות האזרחים, ומצביע על "הסכנה שבפנים" כלומר על הנטייה האנושית לחפש 'מנהיג חזק'. הפרק גם מציין דוגמאות למדינות בעיתיות מבחינה דמוקרטית כמו סין, צפון קוריאה וכמובן גרמניה האומללה של ויימאר, אבל בעניין זה אני חושב שמדובר בטעות. לא כי הדוגמאות לא נכונות או לא ראויות אלא כי הן יותר מדי טובות. המרחק בין כל מדינה באירופה למשל לבין צפון-קוריאה כל כך גדול שקשה להסיק מסקנה משמעותית. כך גם לגבי גרמניה של שנות ה-30'.

לעומת זאת לו היו נזכרות דוגמאות כמו ארגנטינה בשנות ה-70' הלקח היה משמעותי יותר. כי בשום אופן לא מדובר בחברה הנוטה לאוטוריטאריות וגם לא מדובר בארץ לא מפותחת וכידוע רמת ההשכלה בארגנטינה היא מהגבוהות בעולם ובוודאי יחסית לכל מדינות העולם השלישי. גם אי אפשר לומר שהחברה הארגנטינית התאפיינה באדישות פוליטית. ההפך הוא הנכון. ולכן – ושוב סליחה על ההיסטוריון שבי – אין שום נוסחה ברורה שאפשר לרשום על הלוח בנקודות, ולכן – שוב סליחה על המחנך שבתוך ההיסטוריון שבי – המסקנה החינוכית היא ללמד כמה שיותר דוגמאות ולא לשוב כמו תוכים לדוגמאות השבלוניות: סין, ברה"מ, צפון-קוריאה, ויימאר, היטלר.

אדרבא, ההגיון הזה מוביל להתמקדות בדמוקרטיות מתפקדות דווקא. השאלה שהתלמיד אמור לשאול עצמו היא מה מעכב את הדמוקרטיזציה בארה"ב למשל. כלומר איך זה יכול להיות שאחרי 620 אלף הרוגים במלחמת האזרחים ועוד אלפי שחורים שנרצחו בלינצ'ים על ידי לבנים בדרום אחרי מלחמת האזרחים (כן, זה המספר) ואחרי שהשלטון הפדרלי כלא במחנות הסגר כ-140 אלף אמריקנים ממוצא יפני (שליש מהם אזרחים!) וכן הלאה, אה, כן, ואיך זה שאחרי מקארתי ורצח מרטין לותר קינג ומלקולםX, וביל קוסבי וויטני יוסטון, איך זה שעדיין, אה, ומייקל ג'ורדן ובאראק אובמה!!, אז איך זה שעדיין יש גזענות כה מושרשת בדמוקרטיה הזו?

אותו סוג של שאלות אמור להיות מופנה קרוב יותר, נגיד לאזור שבין קוי הרוחב 34 ו-30 במרחק של בערך 1200 ק"מ מזרחית לאי כרתים. אבל בלי לחץ, דמוקרטיזציה היא כנראה משימתחיים מתמשכת. מה 'כנראה', בטוח. 

פרק כ"ב - גלובליזציה

פרק טוב מאד. לשם מה להאריך ללא צורך. נכון שאפשר להוסיף עוד לפחות שני טיעונים אבל בסך הכל פרק מצויין.

הנה בכל אופן שני הטיעונים שאני מעוניין להוסיף:

א. במציאות של גלובליזציה תפקידה של מדינת הלאום הופך להיות חשוב יותר ולא חשוב פחות. למה? כי מדינת הלאום הוא הארגון היחיד המסוגל להתמודד עם עוצמתן של חברות רב-לאומיות וגם זה לא פשוט ולא מובן מאליו. כל זה כמובן בתנאי שמי שמנהל את מדינת הלאום סבור שמטרתו היא לשרת את כלל האזרחים או לפחות את רובם, ולא את האינטרסים של החברות הרב-לאומיות. אבל גם אם יש נקודת זמן בה ממשלה מסויימת במדינה דמיונית משרתת אינטרסים של תאגידים רב או על לאומיים, הרי שזו הוכחה לטענה ש'אפילו' במציאות גלובלית יש חשיבות למדינת לאום, שהרי אחרת מדוע התאגיד העל-לאומי זקוק לשירותים שלה?

ב. קאטו הזקן חוזר על עצמו - נכון שבימינו הגלובליזציה נוכחת בעוצמה חסרת תקדים (הנה מקרה חסר תקדים שהקלישאה הזו - 'חסר תקדים' - משרתת את הטיעון באופן מדוייק), והפרק הזה מדגים את העניין הזה באופן משכנע ומקיף. אבל מה לעשות שהגלובליזציה החלה הרבה לפני נפילת ברה"מ ועוד לפני מלחמת העולם השנייה ואפילו לפני המאה ה-19. בדיוק כמו בעניין מדינת הרווחה או העניין הכלכלי שנדון בפרק הקודם, גם כאן נדמה לי שהבנה היסטורית עמוקה של התופעה יכולה לחדד את הבנת הבעיות ומכאן את ניסוח הפתרונות. לא כל בעיה גלובלית המוכרת בימינו היא עניין חדש. ההגירה למשל. אפשר להעתיק טיעונים בעד ונגד ההגירה הגדולה שפורסמו בארה"ב לפני 130 שנה ולהדביקם בכל עיתון באירופה של ימינו. מימד עומק לא מזיק. להפך. סביר להניח שהוא מועיל ויועיל. אבל כן, הוא דורש עוד עבודה. 

פרק כ"א - כלכלה (ההבלים הרגילים, אפשר לדלג הלאה - אבל כדאי להציץ במאמר של מצוקאטו)

והנה הגענו לפרק הכלכלי הצפוי והוא אכן צפוי וכל מה שכתוב בו נכון אבל רק חלקית, חוץ ממה שכתוב בו שהוא לא נכון ואתמקד רק בכמה דוגמאות.

החשובה ביותר היא זו המופיעה תחת הערך 'קומוניזם'. מחברי הספר חוזרים על הקלישאה הקלאסית המערבבת את מארקס עם המרקסיסטים או המרקסיזם, בעיקר זה שיצרו לנין (1919) וסטאלין (1925-1930) כמה עשרות שנים לאחר שמארקס הספיק כבר למות (1883) ועוד קצת יותר עשרות שנים אחרי שפרסם את 'המניפסט הקומוניסטי' (1848). שוב, התקלה היסודית הזו של מדעני מדינה המתעצלים לשים את הנושאים שהם מדברים עליהם על ציר זמן שיעזור להם להבחין בין מושג (קומוניזם למשל) לבין המשמעות התיאורטית והמעשית שלו.

הנה עוד ברייקינג ניוז: המושג 'קומונה' קיים כבר בימי הביניים. האם התלמיד הישראלי המצוי אמור להניח מכך שגם בימי הביניים נמצא את הגולאגים של סטאלין או פרקטיקות של קג"ב המתוארות היטב בספרות ובסרטים?

קריאה א-היסטורית של 'המניפסט הקומוניסטי' מובילה להבלים מהסוג הזה: "מחברי 'המניפסט הקומוניסטי' קראו למהפכה אלימה, שבה אמצעי הייצור יעברו מבעלי ההון לידי המדינה, המדינה תישלט על ידי הפועלים והרכוש וההון יחולקו באופן שוויוני מלא בין האזרחים. הם שאפו גם לחברה ללא מעמדות. התפיסה הזו אינה דמוקרטית שכן היא תומכת בתפיסת השלטון בכוח הזרוע ובשימוש באמצעי כפייה כדי ליטול את רכושם של בעלי ההון".

אכן תמונות קשות. אלא שמדובר בתיאור תמציתי ומדוייק למדי של מעשיו של סטאלין. אבל סטאלין לא מוזכר בקטע הזה אלא מארקס ואנגלס, מחבריו של המניפסט, שפורסם בתקופה בה מי שנהג שלטון אלים ללא מעצורים, שכלל טבח של אלפי מפגינים בכל פינה ברחבי אירופה, היה השלטון הקיים. אבל לא בחשבונאות היסטורית יש לעסוק כאן, אלא במה שכתוב ב'מניפסט'. אגב, את המסמך הזה אפשר לקרוא און-ליין בשלל שפות, כולל אפילו בעברית.

מי שיטרח לפתוח אותו יוכל לראות שהוא מורכב מכמה פרקים. אכן יש פרק 'מניפסטי' שבהחלט נוקט שפה משיחית מעט, מתלהמת ומיליטנטית, אבל בהתחשב בהקשר (כן, רבותי מדעני המדינה, כדאי לזכור מדי פעם שיש דבר כזה – הקשר היסטורי) בהחלט מדובר ברטוריקה שכיחה וסבירה. אבל יש גם פרק פוליטי שלא רק שלא מדבר על אלימות ומהפכה וכן הלאה, אלא מתאר את מכלול הכוחות הפוליטיים שהיו קיימים באותו הזמן ומציע לשתף פעולה בשדה הפוליטי הקיים על מנת לחזק את עמדת המיקוח ויכולת ההשפעה של הפועלים. אף פעם גם לא מיותר להזכיר את קיומה של 'תכנית עשר הנקודות' המופיעה גם היא ב'מניפסט', שכפי שניסיתי להראות כאן, היא למעשה 'מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית' לכל דבר ועניין. לא מהפכה ולא אלימות ולא גולאגים. אבל תנו למדען מדינה לפטפט בענייני כלכלה וזה מה שתקבלו.

א-פרופו מדינת רווחה: הדיון במושג מופיע בהמשך הפרק ולכשעצמו הוא תקין וסביר ומציג מידע חשוב. אבל גישה היסטורית לנושא תאפשר הבנה עמוקה ודינמית של הנושא לתלמיד המתעניין (העובדה שאין רבים כאלו לא משנה מאומה, לא הכל עניין של רייטינג וגם אין לדעת מי משלושת התלמידים שהביעו עניין מיוחד בנושא הכלכלי יגיעו אולי לתפקיד החשכ"ל והם מצויידים בפרדיגמה תודעתית עמוקה ורצינית מאלו שחשקה נפשם של חשכ"לינו הנוכחיים? צריך לתת מעט אמון בחינוך, אחרת לשם מה התכנסנו כאן?)

מה היא 'הבנה עמוקה ודינמית'? פשוט וקל: להבין ש'מהרגע' שיש מהפכה תעשייתית על כל המשתמע (עיור, ריכוז הון, תחבורה, הגירה, מטבע נייר ושאלות אשראי) עולות כל השאלות המעסיקות את החברה האנושית ב-200 השנים האחרונות בערך (כולל שאלת הגלובליזציה שהיא הגיבורה של הפרק הבא): יחסי הון-עבודה, יחסי עובדים קבועים-עובדים זמניים, יחסי הון ייצור והון ספקולטיבי, יחסי הון-שלטון, יחסי עבודה-שלטון, יחסי חברה-כלכלה, יחסי תרבות-חברה וכן הלאה. 

על כל השאלות הללו ניתנו וממשיכות להנתן תשובות שונות שחלקן חוזרות על עצמן, חלקן נעלמות, חלקן מתחדשות (למשל הנטייה בעשור האחרון להתארגנות של עובדים לאחר שכל השטרסלרים הסבירו לנו כבר בשנות ה-90' שעבודה מאורגנת זה פאסה), חלקן מומצאות ממש ברגעים אלו וכן הלאה. גישה כזו אמנם לא אלגנטית כמו זו המציעים לנו מדעני המדינה היודעים תמיד להראות מתי "בדיוק" הומצאה מדינת הרווחה למשל ולמה, ולכן הלוח שלהם תמיד נראה מסודר ונקי והנבחנים שלהם מקבלים ציון הנע בין 95 ל-100. אבל אם המטרה היא לחדד את השכל ולהעמיק את תודעת המורכבות הדורשת בהתאם תודעת חיפוש פתרונות מורכבים (לא או-או אלא גם וגם), אז כנראה שהדרך הנכונה יותר לעמוד על כל ההתפתחויות הכלכליות חברתיות פוליטיות ותרבותיות היא, סליחה שמעון, דרך ההיסטוריה.

עוד דוגמא: אדם סמית גם הוא זוכה לערך משלו. במרכזו כמובן הצירוף האלמותי 'היד הנעלמה', שהוא מושג נרדף כביכול ל'שוק החופשי' העומד על פי התיאוריה שבפרק זה בליבה של הגישה הניאו-ליברלית. כפתור ופרח. רק חבל ש(שוב) עוקרים את סמית קשישא מהקשרו. האיש מת ב-1790 וספרו המפורסם ראה אור ב-1776 בשיאה של תקופת 'המלוכה האבסולוטית' שכללה פרקטיקה כלכלית בלתי נסבלת לדעתו (הנכונה בעינינו ובעיניו) של סמית: לעשות בכלכלה הלאומית כבתוך שלו. ולכן כשסמית מדבר על 'היד הנעלמה' הוא פשוט רוצה שהמלך יוציא את ידו מקופת המדינה ויתן לכלכלה לפעול בלי שהכרעותיו העריצות יפריעו לה. מה לזה ולכלכלת ימינו? בדיוק. כלום.

כי השאלה היום היא לא האם על המדינה להיות מעורבת בכלכלה, אלא לטובת מי ומה היא מעורבת. כן, הנה זה שוב: אין מדינה בעולם שאיננה מעורבת – ועמוק היא מעורבת וטוב שכך – בכלכלת המדינה. שיעור המעורבות נע בין 30% ל-50%, כלומר גודל תקציב המדינה הוא בין 50% (שבדיה) ל-30% (ארה"ב) מנפח הכלכלה הלאומית (המחושב בתל"ג או תמ"ג, זה לא באמת משנה לצורך הטיעון). ישראל היא סביב ה-40%. ומי שמקל ראש בעוד אחוז פחות אחוז מוטב שיפסיק להקל ראש. כי נפח הכלכלה הישראלית למשל הוא יותר מ- 1000 מיליארד שקל לשנה ולכן אחוז אחד זה בערך 10 מיליארד ₪ שזה לא מעט כסף לא רק במישור הפרטי אלא גם במישור הלאומי.

ושוב, ואני מבקש לשנן ואם יש צורך אז לקעקע על הזרוע השמאלית: השאלה החשובה אם כך היא לא האם המדינה מעורבת בכלכלה אלא איך ולטובת מי. עד אז אפשר לקנות טיפקס ולמחוק את השורה הבאה המופיעה בעמוד 275: "על פי התפיסה הניאו-ליברלית, אי-מעורבות של הממשלה ועידוד היוזמה והתחרותיות מביאים להגדלת 'העוגה הכלכלית', כיוון שהם מגדילים את היצע המוצרים והשירותים". המשפט הזה הרבה יותר מרחיק לכת מלכתוב נח (הררי אפילו) בשבע שגיאות.

ראשית וכאמור, אין דבר כזה מדינה שאיננה מעורבת בכלכלה. תקציב המדינה בישראל הוא בערך 40% מהתל"ג.

שנית, באילו אמצעים ניתן "לעודד יוזמה ותחרותיות" כאשר מדובר בתפקיד המדינה? באמצעות טקסטים הזויים בספר אזרחות? גם, אבל בפועל המדינה מעודדת עניין כזה או אחר באמצעים תקציביים מה ששוב הופך את טענת 'אי-המעורבות' לחסרת שחר.

שלישית, אם נבחן את רשימת 'המוצרים והשירותים' לא רק במונחי עוד גאדג'ט, מותג ואפליקציה אלא גם או בעיקר במונחים ריאליים והיררכיים, לא תהיה לנו ברירה אלא להכניס לרשימה הזו דברים כמו בטחון אישי, חינוך, בריאות, איכות סביבה, תחבורה, פנסיה וכיו"ב. מה הדרך הנכונה כלומר היעילה יותר 'לייצר' את 'המוצרים' הללו שחלקם לא פעם מוגדר כ'שירותים'? 'מוצרים' או 'שירותים', התשובה ברורה וגם עליה כתב אדם סמית ואני מודה להיות מופתע לטובה ולמצוא לפחות את המשפט הבא בספר: "סמית, מאבות התפיסה הליברלית, טען שהחירות הכלכלית-חברתית אינה מוחלטת, ויש נושאים שחייבים להיות באחריות המדינה ולזכות בהגנה חוקתית, כמו חינוך ותמיכה בחולים וחלשים". סמית דיבר על לפחות ארבעה תחומים בהם אין ל'כוחות השוק' שום יתרון ואפילו שום עניין להשקיע בהם יוזמה, ממון ועבודה: תחבורה ימית, משפט, בטחון וחינוך.

בימינו הרשימה הזו רק הולכת ומתארכת מהסיבה הפשוטה שמציאות החיים נהיית יותר ויותר מורכבת. איכות הסביבה היא לא עניין ליזמות פרטית ובריאות היא לא עוד אפליקציה או ג'ינס משופשף וקרוע בברכיים שאם לא הוצאת עליו 1000 שקל את לא בעניינים חלילה.

אבל 'אפילו' מוצרים ושירותים שמקורם כביכול בהשקעה פרטית לחלוטין תלויים בימינו בהקשר החברתי. 

מריאנה מצוקאטו מסבירה ב-600 מלים באנגלית מדוע עלינו להודות לממשלה על האייפון שלנו והנה אפשר לקצר את הטיעון ולסכם אותו כך: 8200=אקזיט. האקזיט הוא פרטי, אבל ה- 8200 ציבורי.

ועוד משהו שאין בפרק הזה וגם לא בכל מקום אחר בספר: אף מלה על אחד החוקים הבעייתיים ביותר מנקודת מבט כלכלית ודמוקרטית גם יחד - חוק ההסדרים.

מיצינו. פרק גרוע מאד אבל לא יותר מכל מקביליו בכל ספרי האזרחות שנכתבו ופורסמו כאן אי פעם. קאטו וכו' - אין סיבה לפסול את הספר (אבל כן כדאי לשכתב את הפרק הזה...)

פרק כ' - דמוקרטיה מתגוננת ודמוקרטיה מתגוננת (ועוד פעם קריאה ללמוד היסטוריה)

כותרתו של פרק כ' - גבולות וביטחון בדמוקרטיה – איננה רהוטה ומדוייקת מספיק, בכלל ובהקשר הישראלי בפרט. מהכותרת ניתן להניח שהפרק עוסק בסכסוך ובמלחמות ישראל. למעשה עוסק הפרק בשאלות שכבר עלו בפרקים קודמים: גבולות חופש הביטוי וההתארגנות וכיצד על מדינה דמוקרטית להגן על השיטה הדמוקרטית.

לשם שינוי נפתח במדרש תמונה. לצידה של כותרת הפרק מופיעה תמונה שכבר לא קיימת יותר במציאות: קו הרקיע הניו-יורקי ובליבו מגדלי התאומים אללה ירחמהום. בהמשך הפרק, כחלק מהמסורת של מדעני המדינה לחלק כל דבר לשניים, שלושה, ארבעה או שבעה חלקים, הבחנה לא מוצלחת בין דמוקרטיה אבסולוטית לדמוקרטיה מתגוננת.

מה היא דמוקרטיה אבסולוטית? זו "המייחסת חשיבות עליונה לחופש הביטוי, לחופש ההתארגנות ולזכות להשתתף בבחירות חופשיות" גם אם "עמדותיו" של האזרח הבוחר "גזעניות". כדוגמא לדמוקרטיה כזו מובאת בריטניה, אם כי אפשר לחשוב באותה מידה גם על ארה"ב, המתירה גם היא בשם ההנחה כי מתקיימת בה מציאות של "דמוקרטיה חזקה מספיק" כפי שכתוב בספר לכל פסיכופט, גזען ורוצח פוטנציאלי להסתובב ברחובות גלוח ראש וחמוש.

מול 'האבסולוטית' מוצבת 'הדמוקרטיה המתגוננת' והדוגמא שחוזרת על עצמה פעמיים תוך שני עמודים היא גרמניה שלמדה או מנסה ללמוד את הלקח של ווימאר, ושלכן "טוענת כי חופש בלתי מוגבל [...] עלול להוביל בסופו של דבר לחורבנה של הדמוקרטיה".

למעשה מדובר בהיינו הך ובאותו הדבר. דמוקרטיה איננה דמוקרטיה אם היא איננה מקפידה על חופש הביטוי, ההתארגנות והבחירות החופשיות. דמוקרטיה, כל דמוקרטיה היא מתגוננת. ההתגוננות יכולה להיעשות בשלל דרכים. בבריטניה, בדיוק כמו בארה"ב ובישראל (ובכל המדינות הדמוקרטיות ללא יוצאת מהכלל) ישנם מנגנוני ביון פנימי, כל אלו שמככבים בסרטים ובסדרות: MI5 בבריטניה, FBI בארה"ב, שב"כ בישראל ואת שמותיהם של ארגונים אחרים אני לא מכיר, אני רק יודע בוודאות של שכל ישר שהם קיימים ופועלים ממש בשניות אלו. וגם עכשיו. הם פועלים 24\7 ולנצח.

על השאלה מדוע בריטניה למשל "צלחה את משברי המאה ה-20 בלי להדרדר לשלטון טוטליטרי" יש כל מיני תשובות, אחת מהן ללא ספק היא 'תרבות פוליטית' אבל היא לא תשובה יחידה. צריך גם מזל. צריך גם בעלי ברית נכונים. ובכלל, לא כל המדינות הדמוקרטיות הידרדרו לשלטון טוטליטרי אבל מדעני מדינה לא אוהבים היסטוריה אלא הבחנות שיאפשרו למרצה או למורה לארגן את הלוח בקלות.

באותו אופן ניתן לשאול מדוע בארה"ב למשל אף פעם לא הוציאו אף מפלגה אל מחוץ לחוק, כפי שלמשל עשו בישראל. במקום ההסבר הקלוש אודות 'האבסולוטיזם' האמריקני כביכול, יש להציע את ההסבר הפשוט והנכון הבא: שיטת הבחירות האמריקנית מעודדת את כולם להתכנס תחת הדגל של אחת משתי המפלגות הגדולות. כך נמהלים הפסיכופטים והגזענים בתוך הרוב הרחב והשפוי הדמוקרטי או הרפובליקני, ובית המשפט העליון פטור מלשאול עצמו שאלות מסובכות על גבולות הדמוקרטיה.

אין ברירה חברים, צריך ללמוד היסטוריה. נכון שהבחנות המתארגנות יפה על הלוח טובות יותר מבחינה דידקטית אבל אם בברירה בין דידקטיקה לבין מציאות נראה לי נכון יותר לבחור במציאות.

מה שמוביל אותי לעוד טיעון כנגד הצירוף 'דמוקרטיה אבסולוטית'. הוא גרוע כי המלה 'אבסולוטית' שמורה במחסן הקטן (קטן? זעיר!) שמערכת החינוך בישראל בנתה עבור הידע ההיסטורי של אזרחיה (אני אף פעם לא מחמיץ הזדמנות להזכיר את אותו נשיא דגול שהיה לנו כאן שהסביר פעם אחר פעם והנה עוד פעם מדוע אין צורך ללמוד היסטוריה) לתקופה היסטורית אחרת, תקופת 'האבסולוטיזם' שקדמה למהפכה הצרפתית.

אז כדי למנוע או לפחות להפחית צרות תודעתיות מהסוג של 'עם ישראל עבר מחורבן בית ראשון לעליה השנייה' או 'מהבית השני לעלייה השלישית', נדמה לי שכדאי אולי לבטל את הפרק הזה או ליתר דיוק להכניס את התכנים החשובים בהם הוא עוסק לפרק אחר: פרק י"א, או ט"ו או אחר. ובכל מקרה לבטל את ההבחנה הזו שפשוט לא מחזיקה מים: כל דמוקרטיה היא 'אבסולוטית' במובן הנזכר וכל דמוקרטיה היא מתגוננת, כולל האמריקנית והבריטית כמובן. וטוב שכך.

וזה הזמן לחזור לנאום של קאטו הזקן: האם חולשתו הפילוסופית של הפרק הזה מצדיקה את העליהום על הספר ואת זעקות השבר והחמאס? שאלה רטורית. התשובה שלילית. הספר ממשיך להיות מאוזן ונכון גם אחרי הפרק העשרים, ואת המגבלות של צורת החשיבה של מדעני המדינה יש לפתור ברוח דבריו של הנשיא לינקולן אודות הדמוקרטיה. מכירים? הנה זה: את קלקלותיה של הדמוקרטיה יש לתקן בעוד דמוקרטיה. ובהשאלה: את קלקלותיו של מדע המדינה יש לתקן בעוד היסטוריה. פוליטית אבל.

פרק י"ט - תרבות פוליטית (ומדוע חינוך לדמוקרטיה חייב להתבסס על מימד עומק היסטורי)

לאחר שמעט הגזמתי (מבחינה כמותית בכל אופן) ברשומה הקודמת נדמה לי שיהיה זה לעניין לפצות את הקורא האומלל ברשומה קצרה. פרק י"ט הוא הזדמנות מצויינת לכך שכן מדובר בפרק טוב מאד העוסק ב'תרבות הפוליטית' ומציג את הנושא באופן מאוזן והגון.

אנצל את הבמה המסויימת הזו כדי להמשיך משהו קטן המופיע בפרק הזה: "מחקרים מצאו קשר חזק" כתוב בעמ' 252, "בין השכלה למעורבות פוליטית: ככל שהפרט משכיל יותר, כך גדלות התעניינותו, מודעותו וידיעותיו בתחום הפוליטי. ככל שהפרט משכיל יותר, כך גוברת גם נטייתו להשתתף בפעילות פוליטית". סוף ציטוט.

מה יש להוסיף על דברים חדים קצרים וברורים אלו? קודם כל שאלה שיש לקוות שהיא רטורית בלבד. כתוב ש"מחקרים מצאו קשר חזק בין השכלה למעורבות פוליטית", אבל לא כתוב איזו השכלה. אז הנה השאלה: באיזו השכלה מדובר? כי בסינגפור יש השכלה מתמטית שחבל על הזמן. וברוסיה יש מספר עצום של מומחים לשחמט. ובעמק הסיליקון מן הסתם יש תותחי על בתכנות מחשבים. ובמרכז הבין-תחומי יודעים לומר אובג'קשן אפילו באמהרית. משפט, תכנות, שחמט ומתמטיקה הם 'השכלה' ללא כל ספק ולא סתם השכלה אלא השכלה הדורשת מאמץ רציני מאד. שלא לדבר על טייסים בחיל האויר למשל שמסוגלים להטיס מטוס ואפילו להנחית אותו.

אז הבה נניח שמדובר בשאלה רטורית, וש'ברור' שמדובר בקטע הזה בהשכלה פוליטית, שכן בהמשכו מדובר על מעורבות פוליטית, מודעות פוליטית, ידיעות פוליטיות וכן הלאה. וכאן עולה עוד שאלה, שמבחינתי היא רטורית אבל אני יודע בוודאות, מנסיון, שלא רק שהיא לא רטורית אלא שהיא מבחינת כמה אנשים סתומה לחלוטין ומבחינת אחרים איום חתרני. הנה היא: מה אמור לכלול חינוך פוליטי?

התשובה של המבוהלים (כלומר אלו שיש להם מה להסתיר): רק לא היסטוריה.

התשובה של הסתומים: היסטוריה?

התשובה שלי: היסטוריה! אבל פוליטית. ואם כבר הפניתי את הציבור למאמר הזה, אני מתנצל. בעצם לא, מוטב לקרוא בו פעמיים מאשר אף פעם לא, ושלוש מאשר פעמיים.

על זה הויכוח. 

פרק י"ח - שלטון החוק (ובמסגרתו נעסוק בסרבני הדמוקרטיה החשובים והמזיקים ביותר. ולא, לא מדובר לא בליצנים של 'תג מחיר' ועוד פחות במוקיונים של 'שוברים שתיקה'

פרק י"ח עוסק בשלטון החוק. מהר מאד מגיע הפרק לסוגיה הכאובה של רצח רבין וממנה לסוגיות דומות של סרבנות פוליטית כזו או אחרת. שוב, צריך הרבה מאד דמיון כדי להציג את הדיון בפרק זה כמבטא הטייה 'ימנית'. אם בכלל אולי ההפך, שכן הטבח בכפר קאסם תופס מקום בולט, כמו גם הויכוח על השאלה האם ההסתה תרמה לרצח רבין או שמדובר היה בכשל אבטחתי.

הואיל ואני חושב שגם הפרק הזה מאוזן ונכון ומכיוון שאין לי מה לתרום לדיון ברצח רבין יותר מאשר כבר כתבתי למשל כאן, אני מעוניין להקדיש את העמוד הבא למימד שכלל לא בא לידי ביטוי בפרק הזה, אבל הוא כמעט ולא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי בכלל: אי קיום שלטון החוק על ידי בא כוחו הישיר של המחוקק: המדינה עצמה.

הנה זה בקיצור: המדינה – ליתר דיוק משרד האוצר – הוא עבריין שיטתי וסידרתי. תארו לעצמכם שאלוף פיקוד הצפון מחליט על דעת עצמו להפציץ את ביירות או לפלוש לדרום לבנון. מה היה דינו? בדיוק. דין בוגד במלכות. תארו לעצמכם איש מוסד שעל דעת עצמו מחליט לשתול סוכן חשאי בממשלת רוסיה. תארו לעצמכם שתחנת המשטרה באילת מחליטה שהיא לא עוסקת יותר באלימות במשפחה. תארו לעצמכם מנהל בית חולים ממשלתי שמחליט ככה על הבוקר שהוא לא מטפל יותר באנשים שגובהם מתחת ל-1.60. אין ספק שיש לו סיבות. הוא יודע טוב מכולם מה זו בריאות. תמשיכו לבד עם כל הדוגמאות הללו שהכותרת שלהם היא אחת: אי כיבוד שלטון החוק.

ובכן, הנה ברייקינג ניוז. אלוף פיקוד הצפון רואה עצמו כפוף לרמטכ"ל הכפוף לשר הבטחון הכפוף לראש הממשלה הנותן דין וחשבון בפני הכנסת הנבחרת על ידי העם. תמשיכו לבד את כל ההיררכיות הללו. תמשיכו אבל תעצרו עם פקידי האוצר. הם חיים בפלנטה אחרת. עקרונות הדמוקרטיה לא חלים עליהם. זוהי עובדה שימיה כימי משרד האוצר בערך אבל התופעה הפכה לבלתי נתפסת בהיקפה הכמותי והאיכותי מאז ימי 'תכנית הייצוב' שסידר לנו כאן הסוציאל-דמוקרט הידוע שמעון פרס.

אנסה להסביר זאת שוב, בקיצור, על פי עקרונות הדמוקרטיה ועל פי המימד הנדון בפרק י"ח – שלטון החוק. אז סליחה על הטרחנות, אין ברירה, מדובר בעניין רציני מאד. כל כך רציני שלאף אחד כמעט אין אומץ לומר עליו מאומה. אז ככה. על פי עקרונות הדמוקרטיה העם בוחר את נציגיו בבחירות חופשיות פעם בארבע שנים (בערך). נציגי העם המוכרים גם בכינוי 'חברי כנסת' ממליצים לנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אותו ח"כ בעל הסיכוי הגבוה ביותר להשלים את המלאכה תוך 42 יום, לא כולל הארכה. כל ממשלות ישראל כמו כל הממשלות של מדינות בעלות שיטה פוליטית דומה הן ממשלות קואליציה. כלומר ממשלת ישראל מורכבת מכמה מפלגות ולכל מפלגה בהתאם לגודלה מספר שרים ואחד מהם הוא שר האוצר ואחד מתפקידיו הוא להכין את תקציב המדינה. תקציב המדינה הוא חוק. כמו כל חוק אחר הוא מקבל את אישור הכנסת.

במלים אחרות, שר האוצר מציג בפני נציגי העם את התכנית הכלכלית לשנה הקרובה. כך נסגר מעגל: העם שבחר את נציגיו מקבל מנציגיו חוק תקציב שבאמצעותו תנוהל הכלכלה שלו, של העם, באמצעות המסים שהעם משלם בכל חודש בערך בשלל צורות וקנסות ואגרות וארנונות והיטלים ובלו ומעמ וכן הלאה. כל הכסף הזה אמור לחזור אליו באמצעות ההסכמים שהושגו בממשלת הקואליציה שהורכבה על בסיס הכנסת שאותו העם בחר. התקציב מעתה והלאה – כלומר במהלך השנה הקרובה – יועבר על פי סעיפיו ועל פי כללי מנהל תקין באמצעות פקידים ממונים שתפקידם בעניין הכסף דומה לתפקידו של פקח במגדל התעופה בנתב"ג שלא קובע איזה מטוסים של איזו חברה ינחתו בארץ אלא הוא עסוק בלדאוג שהמטוסים הנוחתים לא יתנגשו זה בזה ובאלו שממריאים. תפקידו של פקיד האוצר מקביל לזה של נהג הקטר שלא קובע את תדירות הנסיעה בין חיפה לבאר-שבע אלא רק מוודא שהרכבת עוצרת בתחנות הידועות ברציף ולא לפניו ולא אחריו כדי שהדודה ימימה והנכד שמואל ירדו בבטחה מהרכבת ולא ינקעו חלילה את הקרסול. תמשיכו לבד את הדוגמאות שהכותרת שלהן היא 'שלטון החוק' ותת הכותרת היא 'השירות הציבורי'.

עד כאן התיאוריה. ומה קורה בפועל? כן, נהג הקטר עוצר על הרציף, הפקח מנחית את המטוסים, הסוור פורק את האניות ומנהל בית החולים שיבא מנהל את בית החולים שיבא. אבל פקידי האוצר מתנהגים כאילו אין דמוקרטיה ואין חוק ואין שלטון חוק ואין הסכמות קואליציוניות ואין ספר תקציב ואין חוק תקציב ואין מחוייבות של מדינה לאזרחיה שהם אלו שבוחרים את מנהלי המדינה וגם משלמים להם את משכורתם.

איך פקידי האוצר עושים זאת? פשוט וקל. הם עושים מה שהם רוצים. הם בלי ספק משוכנעים שהם חכמים וראויים ויודעים יותר, ויתכן תיאורטית שזה נכון, אבל על פי הרעיון הדמוקרטי אין לכך שום חשיבות. כי אם זה היה הכלל – שרק חכמים (בעיני עצמם או בעיני כמה עורכים כלכליים של עיתון לאנשים חושבים וכמה מצאצאיהם הרוחניים בתחנת רדיו המשדרת מהשטח את מה שקורה עכשיו) מקבלים ומבצעים החלטות – לא היתה דמוקרטיה שהיא שיטה המבוססת בין השאר על הרעיון שגם למטומטמים מותר לבחור את נציגיהם לכנסת ואדרבא, שחלק מהמטומטמים ממש מגיעים לכנסת  כדי לייצג את הדגנרטים שבחרו בהם. כי זה, מה לעשות, יסוד הדמוקרטיה – אחרי אלפי שנות התעלמות מהסתומים, הנה קיבלו הסתומים, הכסילים, האהבלים והאידיוטים זכות לבחור ולהבחר. זו השיטה.

בכל אופן, פקידי האוצר רואים עצמם נעלים מהרעיונות הללו והם פועלים בהתאם. הפרקטיקות מגוונות ומדהימות אחת אחת, וכאן אסתפק בלהצביע על המוכרת והמוצלחת ביותר, שיש לה גם שם המדבר בעד עצמו: תת-הביצוע. העם דרך נציגיו החליט שבית חולים או בית ספר או עירייה או אגף במשטרה או מחלקה במשרד הבריאות וכן הלאה יקבל 100% תקציב (אין חשיבות למספר עצמו)? אז העם החליט. הו גיבס א פאק. בוודאי לא פקידי האוצר שיעשו הכל כדי שבסוף השנה – לא לפני שהם יקיזו זיעה עצבים ולפעמים גם ממש דם (לא שלהם חלילה, אלא של קרבנותיהם האזרחים – בין אם מדובר באזרחים מקבלי שירות ובין אם מקובל בנותני השירות) – ה-100% יהפוך ל95%, או 93%, ואם אפשר 80% והכי טוב אם זה יהיה ממש 0%. למה? למה לא.

ההגינות מחייבת לומר שמהבחינה הזו אין שום הבדל בין הספר הנדון לכל ספר אזרחות אחר. אמנם עוד לא הגעתי לפרק הכלכלי של הספר הזה, אבל הצצתי בתוכן ואני כבר מוכן לדיון המשמים והשגרתי הבנוי על ההבחנה בין 'ניאו-ליברליזם' בלה בלה לבין 'סוציאל-דמוקרטיה' בלה בלה עם כל הסימנים הרגילים של הדיון בשתי ההפשטות המוגבלות הללו: כן מעורבות לא מעורבות של המדינה, כן שוק לא שוק ושאר ירקות, חלקם טריים רובם רקובים. אבל עוד לפני שהגעתי לפרק ההוא אני מנחש שמילה לא תהיה בו כפי שאין מלה כזו באף ספר אזרחות אחר כולל לא ביצירת המופת המרשימה מהרבה בחינות ומהרבה בחינות לא פחות מאד לא מרשימה שהופקה במכון הישראלי לדמוקרטיה על ידי תותחים כבדיםבדמותו של יצחק גל-נור.

אבל אם כבר הפרק הזה, פרק י"ח עוסק בשלטון החוק, ואם כבר הבטן שלי התמלאה כדבעי מהעבריינות השיטתית הזו של ממלכת האוצר שמדינת ישראל היא הוסאל שלה, אז לפחות אצרף את הקול החלש והלא חשוב שלי, לקולות אחרים חלשים וחשובים בערך באותה מידה, אם כי חכמים בהרבה. הנה כאן קישור לבלוג של אבשלום בן-צבי, בחור צעיר ומאד נבון שמנהל מעקב שיטתי (בין השאר) אחרי ההתנהלות האמיתית של הכלכלה בישראל, ובין השאר מתצפת על פקידי אוצר בפועל ובדימוס. 'כנסו כנסו' כמו שאומרים בטוקבקית, 'כנסו כנסו' ותראו שכל מה שכתבתי לעיל לא נובע מאיזו פטרייה לא מוצלחת או מוצלחת מדי שלעסתי וגם לא מחומר מיוחד המתגלגל לו בתוך טבק מהפיצוציה השכונתית, אלא עולה בקנה אחד עם דברים שאומרים על עצמם פקידי אוצר בדימוס. 'כנסו כנסו', תעשו לעצמכם טובה ותשמעו אנשים בכירים המסבירים לכם שחור על גבי לבן בין שתי כריכות שראו אור בבית דפוס רשמי ונמכרו בשבוע הספר ובכל חנות ספרים שהם נמצאים מעל לדמוקרטיה. ב מ פ ו ר ש.

אחר כך תעברו לדון בהבלים שאומר יונתן בן-ארצי, עוד אידיוט שימושי מביך בעליבותו האינטלקטואלית, המגייס את 40 מליון הנספים במלחמת העולם הראשונה כדי להסביר מדוע הוא לא מוכן להתגייס לצבא ההגנה לישראל (עמ' 246 למי שממש לא יכול להתאפק והוא חייב לקרוא את דברי ההגות המופלאים הללו)

פרק י"ז - הגבלת השלטון (ואף לא מילה על העיתון לאנשים חושבים!)

פרק י"ז עוסק בהרחבה בעקרון הגבלת השלטון. כמו במקומות אחרים בספר הזה (אבל גם בספרי אזרחות אחרים) ההתייחסות להיסטוריה לוקה בחסר בלשון המעטה, אם כי הכוונות ברורות ונכונות... כך למשל כתוב כי "לאורך רוב ההיסטוריה האנושית היה השלטון נתון בידי שליטים יחידים שריכזו בידם גם את סמכויות החקיקה, גם את סמכות הביצוע וגם את סמכות השפיטה".  בפועל רוב ההיסטוריה לא היה כלל שלטון במובן המתואר ותאור זה נכון לשלב שקדם להופעת הדמוקרטיה.

זהו אחד הפרדוקסים המעניינים ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה החברתית... הדמוקרטיה נולדה מתוך השלטון הריכוזי שהתפתח באירופה מאז תום ימי הביניים.  ללא קיומה של ממלכה אחידה פחות או יותר, כמו זו שעמדה לרשותו של לואי ה-14 ולפניו לרשותו של הנרי ה-8, לא יכולה היתה להופיע הביקורת על האחידות השלטונית הזו, ביקורת כנגד מציאות של אי-הפרדת רשויות. אדרבא, אם יש משהו המאפיין את ימי הביניים הוא בדיוק זה: הפרדה רחבה למדי של רשויות.

מה שמוביל למסקנה המופיעה בתחילת הפרק לפיה הגבלת השלטון הוא רק עקרון אחד של הדמוקרטיה. אכן כן, ואפשר להסתפק בטענה הזו גם בלי היסטוריה אבל אם כבר נזקקים להיסטוריה כדאי לנצל אותה נצל היטב... כשאני מלמד את 'הרעיון הדמוקרטי' אני מסביר את מורכבותה של הדמוקרטיה כמו גם את העובדה שהיא עניין 'מקומי'

'מקומי' - כלומר שהדמוקרטיה בצרפת מושפעת מהסיפור הצרפתי, הדמוקרטיה באיטליה מהסיפור האיטלקי וכן הלאה – לך תסביר את זה לישראלים מיוחדים במינם, אבירי הנאורות, שמזמן כבר הפכו את הדמוקרטיה לסוג של דת או רצפט על-מקומי ועל-זמני המשמש כנייר לקמוס לבחינת מוסריותם של כל מי שלא מדקלם את דקלומיהם הנשגבים.

אבל נשגבות נאורה לחוד, מציאות היסטורית לחוד. די אם נביט על החוקה האמריקנית ונוכל ללמוד על ההיסטוריה של הדמוקרטיה הזו שגם היא לצד שוויץ תופסת מקום מרכזי בחלומות הרטובים של מבכי הדמוקרטיה הישראלית. שהרי בארה"ב אין לאומיות טפו טפו חמסה חמסה, ויש חוקה הללויה הללויה ולכן הגיע הזמן שנאמץ את הדמוקרטיה האמריקנית הבנוייה על האינדיבידואליזם הטהור ועל הפרדת הדת מהמדינה ועל חופש המצפון וכן הלאה.

סיסמאות חביבות לחוד, היסטוריה אמריקנית לחוד. לא זה המקום כמובן וכן הלאה, רק אסכם טיעון מרכזי תומך-היסטוריה זה ואומר כי אותה פיסקה (המופיעה בסופו של עמ' 216) מוטעית לחלוטין מבחינה היסטורית אבל כוונותיה טובות כאמור שכן היא תורמת להעמקת התודעה לפיה הדמוקרטיה היא עניין חדש, מורכב ולא מובן מאליו.

המשך הפרק ראוי וטוב ומעשיר, ובניגוד לכתוב ברשומות קודמות כאן אומר שהזכרת "שלושת הכתרים" במחשבה היהודית המוקדמת (המקרא) נכונה ורלבנטית ואישית אני רוצה להכות בזה על חטא שחטאתי שבמסגרת הוראת 'הרעיון הדמוקרטי' הזכרתי רק את ההפרדה המפורסמת המופיעה ב'ברית החדשה' בין האלוהים לקיסר. והרי כבר במקרה מדובר 'כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות' ומה זה אם לא הפרדת רשויות. כמובן שלא מדובר בדמוקרטיה כפי שגם לא מדובר בדמוקרטיה במקרה של הנצרות. אבל עצם ההבחנה הזו בתוספת 'חוקת המלך' – כלומר הרעיון שיש חוק העומד מעל לכל אחד מ'הכתרים' הנזכרים – הוא תרומה יהודית משמעותית מאד לצורת המחשבה הזו. מעתה ואילך אני מבטיח להזכיר את 'שלושת הכתרים' עוד לפני ציטוט הפסוק 'תנו לאלוהים את אשר לאלוהים ולקיסר את אשר לקיסר'.

בהמשך הפרק דיון על הבחירות. עניין מובן מאליו גם הוא ואפשר לדוש בו עד אין קץ כמובן, כי קיימות שיטות שונות וגם בעניין זה הזכרתי כבר את ספרם המשובח של עינת וילף וצבי ביסק, 'זו לא השיטה טמבל', והנה אני עושה זאת שוב באמצעות לינק אחר... בשביל הגיוון.

גם על פרק החוקה אפשר לשים V גדול, בכלל ובפרט שכותבי הספר לא ניסו לפזול ולהתחנף למבקריהם הפוטנציאליים שממשיכים לחשוב שחוקה לישראל היא הדבר שיציל אותה מעצמה (ובלבד כמובן שהחוקה תבטא את מה שהם רוצים ואת מה שהם רוצים בלבד. ככה זה אצל אבירי הנאורות). הפרק חוזר על מה שכל אחד כבר אמור לדעת בשלב זה: בבריטניה אין חוקה כתובה ומסודרת והיא דמוקרטיה סבירה למד (בלשון המעטה) ואילו בארה"ב בעלת החוקה המפוארת (באמת!) הגזענות ממשיכה להוות גורם חברתי ופוליטי יותר מ-150 שנה אחרי ש-620 אלף אמריקנים נהרגו (בין השאר) על שאלת העבדות. ושימו לב שלא ציינתי עובדות חשובות לא פחות בהקשר זה: בסוריה, איראן, לוב ותימן יש חוקות. דמוקרטיות מפוארות כידוע.

באשר לישראל, המלצת קריאה: ניר קידר, בן גוריון והחוקה, 2015. לא ספר מבריק לפחות בכל מה שקשור בטיפול בפוליטיקה של בן גוריון (היוצא מהספר הזה כאילו הוא ומשה רבנו בילו יחד על ההר). אבל מנקודת המבט העניינית – מהותה של חוקה ומשמעות הויכוח עליה - מדובר בספר חשוב מאד.

בסוף הפרק יש כמה פיסקאות על תפקיד התקשורת ודעת הקהל. לו מדובר היה בספר בעל 'הטיה ימנית' כביכול, ניתן היה למצוא כמה מלים על חשיבות התקשורת וכן הלאה אבל גם כמה מלים על תפקידם של עיתונים מסויימים בעיוות התמונה לצורך קידום סדר יום פוליטי באופן כה בוטה ומעוות עד כדי פגיעה באמינותה של העיתונות, בעיקר אם מדובר בעיתונות המציגה עצמה ברבים כיחידה הראויה לכינוי שהרי כל השאר הם 'יומונים מטעם'. אבל אין שם אף רמז ל'הארץ'.