יום חמישי, 19 במרץ 2020

מתי ברסקי אבולוציה

The self-domestication hypothesis suggests that, like mammalian domesticates, humans have gone through a process of selection against aggression – a process that in the case of humans was self-induced. Here, we extend previous proposals and suggest that what underlies human social evolution is selection for socially mediated emotional control and plasticity. In the first part of the paper we highlight general features of human social evolution, which, we argue, is more similar to that of other social mammals than to that of mammalian domesticates and is therefore incompatible with the notion of human self-domestication. In the second part, we discuss the unique aspects of human evolution and propose that emotional control and social motivation in humans evolved during two major, partially overlapping stages. The first stage, which followed the emergence of mimetic communication, the beginnings of musical engagement, and mimesis-related cognition, required socially mediated emotional plasticity and was accompanied by new social emotions. The second stage followed the emergence of language, when individuals began to instruct the imagination of their interlocutors, and to rely even more extensively on emotional plasticity and culturally learned emotional control. This account further illustrates the significant differences between humans and domesticates, thus challenging the notion of human self-domestication.

יום ראשון, 8 במרץ 2020

Avineri and the paradox of emancipation and zionism


"At the root of Zionism" wrote Israeli prominent historian Shlomo Avineri, "lies a paradox. On the one habd, there is no doubt about the depth and intensity of the link between the Jewish people and the land of Israel: there has always been a Jewish community, albiet small, living in the Land of Israel, and there has always ben a trickle of Jews coming to live and die in the Holy Land; much more important is the fact that during eighteen centuries of exile, the link to the Land of Israel figured always very centrally in the value-system of the Jewish communities all over the world and in their self-consciousness as a group". Otherwise sustained Avineri, "Judaism would have become a mere religious community, loosing its ethnic and national elements", adding that "Jews were considered by others – and considered themselves – not only a minority, but a minority in exile".
This is on the one hand. "On the other" continued Avineri, "the fact remains that for all of its emotional, cultural and religious intensity, this link with the Land of Israel did not change the praxis of Jewish life in the diaspora: Jews might pray three times a day for the deliverance which would transform the world and transport them to Jerusalem – but they did not imiigrate there; they could mourn the destruction of the Temple […] but they did not move there". Hence "the paradox: on the hand a deep feeling of attachment to the Land of Israel, becoming perhaps the most distinctive feature of Jewish self-identity; on the other hand, a passive, quietistic attitude towards any practical or operational consequences of this commitment". The fact though is that Zionism emerged 'all of a sudden', and only at the last third of the 19th century. Even more so: Zionism was the outcome of emancipated Jews, Herzl for instance, and not a direct reaction to Jewish persecutions, that were part and parcel of Jewish history long before 1897 or 1884 (the year Pinsker published his Auto-emancipation). This issue is even more puzzling, as Avineri neatly put it: "from any conceivable point of view, the 19th century was the best century Jews have ever experienced, collectively and individually, since the destruction of the temple; for with the French Revolution and Emancipation, Jews were allowed for the first time into European society on an equal footing. Equality before the law was allowed for the first time to Jews; schools, universities and the professions were gradually opened to them. Hence the persistence of the question – if so, why did Zionism emerge in the 19th century rather than in the Dark Ages? For if you compare the beginning of the 19th century to its end, then it goes without saying that the 19th century was the most revolutionary century in history for the Jews – economically, socially, politically".
For Avineri, as for many other scholars, 19th century should be located between 1815 and 1914. Whereas "Jews in Europe in 1815" pointed Avineri, were "still at the margin of gentile society" (not 'only' in rural areas in east Europe but also in all big cities of the west), in 1914 "the balance of Jewish life have shifted from the periphery to the center of European society". The examples are numerous. In 1815 "Jews are excluded, in accordance with Christian theology, from positions of public service; they are not allowed into schools and universities, cannot be public servants or served in the army, are barred from most professions". In contrast, by 1914 "Jews are heavily concentrated in the metropolises of Europe: Berlin, Vienna, Budapest, Warsw […] Jews are prominent in the intellectual life of those metropolises far above and beyond their proportion: universities, academies, and schools draw larger and larger numbers of Jews into their activities; journalism, literature, music, science, painting, philosophy, psychology are areas in which Jews are salient and prominent […] to write a European history of 1914 without pointing out to the prominence of Jewish presence is impossible". In short, Jews "have become the great beneficiaries of the Enlightenment, Emancipation and the Industrial Revolution. And all of this in less than a hundred years".
Hence THE question: "if the 19th century was so good to the Jews, why did it, for the first time, give rise to a movement which attempted to uproot the Jews from the continents in which they have resided", and lead them to the Land of Israel? In a word, also used by Avineri, the answer was (and still is) Modernity. In more than a word, Avineri continues and explains that "this opening up of non-Jewish society before the Jews" is behind the creation of "a completely novel set of dilemmas and problems for which the traditional framework of the kehillah was wholly inadequate […]". At this point Avineri again pointed out numerous instances of such "novel set of dilemmas", from kindergarten to university, from religion to the working-place. They were not abstractions but "problems of daily behavior, life-style, self-identity and self-respect […] a whole universe of problems to which traditional mores had no answer".
Avineri did not forget to shed light also on the darker side of the moon of modernity:  "the forces unleashed by the French Revolution", included "nationalism" which made people "view themselves as Frenchmen, Germans, Russians, Poles, Hungarians", identities which included also suspicion towards Jews (in Avineri's words: "would German students really view Jewish collegues as a true descendents of Arminius […or] would a Jewish boy schoolmates truly view him as a descendant of the ancient Gauls?"), an attitude to be transformed sooner than later to anti-Semitism. 

יום חמישי, 30 בינואר 2020

יום שני, 30 בדצמבר 2019

חיבור קצר מאת סטודנט אודות שקיעתה של הכלכלה המערב אירופאית במאות ה-7 ועד ה-9 לספירה כרקע להתפתחות הכלכלית החל מהמאה ה-11

בין המאה ה-5 למאה ה-8 נוצר סדר פוליטי חדש על שטחי האימפריה הרומית לשעבר, המבוסס על משפחות אצילים, ועל הממלכות החדשות באיטליה, בספרד, בגאליה וגרמניה המערבית, ובאנגליה.
הכנסייה הנוצרית, הגוף המרכזי היחיד ששרד את נפילת הקיסרות הרומית המערבית, ריכז את עבודתו בלימוד לטינית, שמירת אמנות הכתיבה ויצירת ממשל מרכזי שמנוהל בידי רשת של בישופים. ימי הביניים המוקדמים מאופיינים בידי ממשל זה של הבישופים וכן חלוקת הנחלות למשפחות אצולה, דוכסים ולורדים.
מחוץ לשרידי הערים הרומאיות הנותרות, כוח השלטון פחת בהרבה. כתוצאה מכך, הוקצו נחלות ללורדים מקומיים שניהלו את הצבא, המסים והחוק במקום, ונהנו מהכנסות שטח הקרקע. התפתחויות אלו הביאו להקמת החברה הפיאודלית.
 התזה של ההיסטוריון הבלגי אנרי פירן סובבת סביב שאלת התיקוף מהי נקודת הזמן שבה הסתיימה "העת העתיקה"  ומתי החלו "ימי הביניים. התזה עוסקת במידת התפרקותה של האחדות הים-תיכונית לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית, בהשפעתם של כיבושי האסלאם, ובהעברת מרכז הכובד של אירופה צפונה.
בניגוד להנחה שהיתה רווחת בקרב היסטוריונים כי הקמת הממלכות הגרמאניות בשטחי האימפריה הרומית במערב היא שגרמה להתפוררות העולם הרומי, טוען פירן במחקרו כי כיבושי האסלאם במאה ה-7 הם שגרמו לשבירת האחדות הים- תיכונית ולהסטת מרכז הכובד של הממלכה הקרולינגית צפונה (לצפון צרפת, בלגיה וגרמניה).
בחיבור זה אנסה להסביר דרך שיטתו של פירן את התמורות הכלכליות שחלו במערב אירופה החל מהמאה התשיעית ואת השפעתן על התמורות החברתיות שהיוו את הרקע להתפתחות הכלכלית-חברתית במאה ה-11 לספירה.

פרק א' – הסיבות לקריסת הכלכלה האירופית במאה ה-8 לספירה
הממלכות הברברים שנוסדו במאה החמישית על אדמת מערב אירופה שמרו על אופיה הים-תיכוני. הים התיכון הוסיף להיות נתיב הסחר הראשי של הקיסרות הביזנטית ומטבע הזהב הרומי המשיך לקיים את אחדות הכלכלה של אגן הים התיכון. המראה הכללי של אירופה אומנם השתנה, ריבוי של ממלכות החליף את האחדות של האימפריה הרומית, אך העמים הגרמאנים לא הכניסו שום חידוש היסטורי חשוב, ובפרט לא יצרו שיטת שלטון חדשה.
טענתו המרכזית של פירן היא שעד הכיבושים המוסלמיים במאה ה-7, לא היה דבר שבישר על קצן הקרב של החברה והתרבות של האימפריה הרומית וכל תחומי החיים המשיכו להתנהל ולשגשג סביב הים התיכון. על-פי פירן, האסלאם היה זה שפורר את התרבות הקלאסית, סגר את הים התיכון למסחר ואינטראקציה, וגרם לאבדן משמעותי בחשיבותה של אירופה הדרומית.
במרוצת המאה השביעית וכיבוש חופיו המזרחיים, הדרומיים, והמערביים של הים התיכון חדל האחרון להיות המקשר בין המזרח לבין המערב. הסרצנים (הכינוי שנתנו הרומאים העתיקים לכל השבטים "הפראיים" שממזרח לאימפריה שלהם - ערבים, פרסים, טורקמנים, ומוסלמים, בין אם מוצאם מחצי האי ערב, מאסיה הקטנה או מכל מקום אחר) הצליחו להשתלט כליל על שטחים נרחבים באגן הים התיכון. האיזון הכלכלי שהחזיק מעמד גם אחרי פלישות שבטי הגרמנים, התמוטט בלחץ פלישתו של האסלאם. בתקופה זו החלה האיבה בין שתי הדתות בעיקר במערב אירופה, בעוד שבמזרח אירופה נשמרו בין הדתות קשרים תרבותיים.
סגירתו של הים התיכון עקב התפשטות האסלאם במאה השביעית והתקפות הסרצנים על ערים במערב אירופה הביאה בהכרח להפסקת פעילות המסחר. הסוחרים המשיכו להתקיים, אך איבדו את כוחם הכלכלי ואת השפעתם על המנהל המוניציפאלי. חיי העיר המשיכו להתקיים, אולם פעילות המסחר היתה סביב אנשי הכמורה. מטבע הזהב נעלם ובמקומו הופיע מטבע כסף שהקרולינגים נאלצו לטבוע.
מסוף המאה השמינית שקעה אירופה המערבית והתקיימה על חקלאות בלבד. האדמה היתה מקור המחיה היחיד ומקור העושר היחיד. רכוש בנכסי ניידי שוב לא מילא תפקיד כלשהו בחיי הכלכלה. הקיום החברתי כולו הושתת על רכוש קרקעי או על בעלות על הקרקע. הצבא גויס אק ורק במעלי הקרקעות ונושאי המשרות מקרב בעלי האחוזות הגדולות. בנסיבות אלו שוב לא ניתן היה להבטיח את ריבונותו של ראש המדינה. המשטר הפיאודלי שהתפתח היה השתקפותה של התפוררות הרשות הציבורית והתחזקותה של של החברה הכפרית.

פרק ב' – מאפייני הכלכלה באירופה במאה התשיעית לספירה כבסיס לחיזוק הכלכלי של מוסד הכנסיה
במאות ה-6 וה-7 של ימי-הביניים, אחרי התפוררות האימפריה הרומית, ובהמשך לתהליך נדידת השבטים הגרמאניים והשתלטותם על חלקים גדולים מאירופה המערבית התפתחה מערכת יחסי תלות וחסות בין אנשים חזקים לבין בני-לווייתם.
אחת הסיבות להיווצרות דגם זה של שלטון, ונכונות השליטים לוותר על חלק מכוחם לטובת הוסאלים היה הבידוד היחסי של חלקים שונים של הממלכה. בידוד שנבע מכך שבאירופה היו תנאים שהקשו על התחבורה, התקשורת והשליטה המרכזית. הוסאל ששלט על נחלה קטנה, שלט על שטח בר-שליטה ובעל דרכים פנימיות. את נאמנותו נתן למלך מרוחק שלעתים היה צריך לנסוע ימים ארוכים על מנת להגיע לחצרו.
על-פי טענתו של פירן, הופעתה של הפיאודליות במערב אירופה במרוצת המאה התשיעית היתה למעשה השתקפותה הפוליטית של שיבת החברה לתרבות כפרית טהורה. מבחינה כלכלית המוסד האופייני של תרבות זו היתה "האחוזה הגדולה".
עם העלמות המסחר מהערים האירופאיות "האחוזה הגדולה" נקלעה לקשיים . האחוזה הגדולה כמייצרת מוצרי מזון ורוכשת מוצרים מוגמרים, תוך ניהול סחר חליפין עם הערים הסמוכות אליה, לא יכלה יותר לקיים סחר זה. מעתה, כולם חיו על פרי אדמתם ולא התקיים סחר חליפין מחוץ לאחווה של האחוזה הגדולה.
למעשה, נוצרה צורת כלכלה חדשה – "הכלכלה הסגורה של האחוזה". בעל האחוזה לא רק סיפק את המזון למחייתו ולמחיית איכריו, אלא גם ייצר לעצמו את הבגדים הדרושים לו ולעבדיו, כי לא היה ניתן לרכוש אותם במקום אחר.
אין ספק כי למבנה כלכלי מסוג זה היו סכנות רבות. לדוגמא, במידה שהיתה שנה שחונה נאלץ בעל האחוזה, באמצעות הצמיתים, להשיג תבואה מבעלי אחוזות אחרים. כדי להשיג את הכסף הדרוש לקניית התבואה היה בעל האחוזה מתיך את קערות הכסף שלו או שהיה לווה כסף מהמנזר.
לאור התמורות הכלכליות נקבע סדר חברתי חדש. מצבו של החברתי והכלכלי של האדם נקבע על-פי הבעלות על הקרקע. מתוך כך, הפכו בעלי הקרקע מאנשי הכנסייה ומהחברה החילונית להיות בעלי חורין ובעלי סמכות. הכנסייה נהנתה מעליונות כלכלית ומוסרית, ובתוך כך, הפכה לגוף המלווה כסף בזמנים הקשים לחילונים.
 בנוסף, כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה עלתה רמת הבערות בחברה המערב אירופאית. מעתה, נזקקו המלכים והנסיכים לאנשי הכמורה, לא רק להלוואות כספיות, אלא לשירותים אדמיניסטרטיביים כראשי לשכות, מזכירים, רושמי רשומות ומנהלי מאזנים כספיים. מכאן צבר מוסד הכנסייה לא רק לסמכות המוסרית הגבוהה ביותר אלא גם לבעלת העוצמה הכלכלית הגדולה.

החל מהמאה התשיעית לספירה אירופה המערבית הפכה לחברה כפרית ביסודה. מעמד הסוחרים נעלם. מצבו של האדם נקבע על-פי בעלתו על הקרקע. בתוך כך, החל להופיע מבנה חברתי חדש בוואקום השלטוני אותו השאירה אחריה התמוטטות הקיסרות הרומית המערבית. האוכלוסייה שילמה לכנסייה חלק מהכנסותיה ובנוסף שילמה לאציל - הבעלים של האדמה, במקביל האציל שילם בתורו חובות לנסיך האזור.
זאת הייתה המערכת הפאודלית שבה צמחו נסיכים ומלכים חדשים, ראשון השליטים החשובים שצמח באירופה שלאחר נפילת האימפריה הרומית היה קארל הגדול מלך הפרנקים ששלט בשנים 768–814. בשנת 800 לאחר סדרה של כיבושים, הוכתר קארל לקיסר הרומאים בידי האפיפיור לאו השלישי ועקב כך נחשב גם כקיסר הראשון של הקיסרות הרומית הקדושה.
 שיטה זו הפכה את הכנסייה לבעלת עוצמה כלכלית וחברתית, היות שהחזיקה בקרקעות רבות וקיבלה כספים מהאזרחים. אין ספק כי החותם שהטביעה הכנסייה על העולם המערבי היה כה עמוק.
יצוין, כי בתקופה זו לא ניסחו שום תורה או תיאוריה כלכלית. הכלכלה התבססה על עבודת איכרים ובעלי מלאכה זעירים, שאימצו מהנצרות את עקרונות המוסר הכלכלי – צרכי מחייה אישיים; האדרת העוני לעומת האושר, הכלל קודם לאינדיווידואל.
יחלפו דורות עד שהאנשים הצליחו להסתגל לפעילות שתהווה בסיס לתחיית הכלכלה, ולקבלה ללא הסתייגויות נפשיות וערכיות – רווחים ממסחר, שימוש בהון ומתן הלוואות בריבית.

יום רביעי, 27 בנובמבר 2019

ציוני דרך בשיח זכויות האדם

השיח האנושי הכיר בהדרגה בקדושת חיי האדם ובזכויותיו כבן אנוש: הקביעה המקראית ש"שפיכות דמים" היא פשע בל יכופר, נאום ההספד של פריקלס באתונה הקדומה על חירויות היסוד של האזרח והציפיות ממנו (431 לפנה"ס), הקביעה במשנה היהודית ש"כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא", (220 לספה"נ). בהדרגה תורגמו התובנות הללו לשיח הפוליטי שתחנות מרכזיות בו מצוינות להלן.
1215, אנגליה: המגנה כרטא (Magna Carta)
"יהא כל אזרח מוגן בהנאה חופשית מחייו, מחירותו ומרכושו עד שייפסק אחרת על-ידי דין". המלך ג'והן, בלחץ הברונים, קבע את ארבעים ושמונה סעיפי "המגילה הגדולה" שעיקרם הגבלת סמכות השליט ובה בעת הבטחת זכויות הפרט.
הביאס קורפוס - habeas corpus ad subjiciendum
צו כנגד מאסר שרירותי שבו מעלימים אדם ללא משפט. הביאו את האדם כדי שיעמוד בגלוי למשפט. כלל  ומקובל כיום בכל מערכות המשפט בעולם. בישראל מוסמך בג"צ להוציא צו זה.
1689, אנגליה – כתב הזכויות  (Bill of Rights)
שנה לאחר המהפכה "המהוללת" נוסח ונתקבל בפרלמנט כתב זכויות מחודש ומפורט. לאחר שתיים עשרה שנים, בשנת 1701, הפכה מגילת הזכויות לחוק הממלכה.
1776, ארצות הברית – הכרזת העצמאות
"כל בני האדם נבראו שווים; הוענקו להם מידי בוראם זכויות מסוימות שאינן ניתנות לוויתור, וביניהן החיים, החירות והשאיפה לאושר". ב 1789 נתקבלו "עשרת התיקונים לחוקה" והם שקיבעו את זכויות האדם בארצות הברית – The Bill of Rights. העבדות בוטלה בחוק ב 1865 – התיקון ה-13.
1789, צרפת: ההצהרה על זכויות האדם והאזרח
"חירות, שוויון ואחווה". במהפכה הצרפתית התקבל באספה הלאומית טקסט של שבעה עשר סעיפים המנמק והמפרט את זכויות האדם. הצהרה זו עוגנה בחוקת צרפת וממנה נפוצה והשפיעה על חוקות מדינות רבות  באירופה ובעולם כולו. שנתיים אחר כך זכו בשוויון גם היהודים.
1924, ז'נבה: הצהרת זכויות הילד, חבר הלאומים.
הכרזה על עקרונות. הנוסח לא חייב את המדינות – בבחינת קריאה מוסרית בלבד.
10 דצמבר 1948, עצרת האו"ם – ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.
הוועדה לזכויות האדם ניסחה את סעיפי ההכרזה בעקבות מלחמת העולם השנייה ומאורעותיה ולפי  רוח מגילת הקמה של ארגון האומות המאוחדות. דמות מפתח בקבלת ההכרזה הייתה אלינור רוזוולט. ישראל אינה חתומה על ההכרזה שנוצרה טרם היותה חברה באו"ם.
מ-1948 נוסחו אמנות בין-לאומיות המפרטות את המחויבות לשמירת זכויות האדם הנכללות בהכרזה. ישראל חתמה על מרבית האמנות וההסכמים הבין-לאומיים בנושא כיבוד זכויות האדם ואשררה אותן כגון:
·         1948 - אמנה בדבר מניעה וענישה של פשע השמדת עם.
·         1951 - אמנה בדבר מעמדם של פליטים.
·         1953 - אמנה בדבר הזכויות הפוליטיות של נשים 
·         1956 - אמנה לביעור עבדות
·         1959 - אמנה בדבר זכויות הילד 
·         1966 - אמנה בדבר ביטול אפליה גזעית על כל צורותיה
·         1984 - אמנה כנגד עינוי וענישה בלתי אנושיים 
·         1986 - אמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות 
1950, רומא: אמנה אירופאית להגנה על זכויות האדם וחירויותיו היסודיות.
מועצת מדינות אירופה התחייבה להגן על זכויות האדם באמצעות בית דין בין-לאומי. בהסכם הלסינקי, 1975, הצהירו מדינות אירופה, קנדה וארה"ב על כמה חירויות יסוד וזכויות אדם.
1989, פריז: הכרזת האומות המאוחדות על זכויות הילד.

יום ראשון, 10 בנובמבר 2019

A Theory of Middleman Minorities - Edna Bonacich תיאוריה של מיעוטים מתווכים/עדנה בונצ'יץ' (תרגם: רני . ערך: אודי)

A Theory of Middleman Minorities - Edna Bonacich
(American Sociological Review 1973, Vol 38, pp. 583-594)

תיאוריה של מיעוטים מתווכים/עדנה בונצ'יץ'
(תרגם: רני . ערך: אודי)

עד עתה עסק המחקר בשאלה כיצד צריכה להיות החברה המארחת כדי שיתקיים בה מיעוט מתווך (פער בין מעמדי, עויינות כלפי זרים וכדומה).
החידושים במחקר זה הם:
א.       הטענה שחייבים להתקיים  גם אצל המיעוט  תנאים מסויימים על מנת שזה יהיה למיעוט מתווך.
ב.        הנסיון להסביר את העויינות הנוצרת כלפי המיעוט המתווך בעיניים          "אובייקטיביות - מדעיות", תוך שימוש בדוגמאות  שונות לתופעה.
* * *
ישנן צורות רבות לאינטראקציה בין קבוצות אתניות או קבוצות גזע שונות. תפקיד אחד, אותו יכולה קבוצה אתנית למלא הינו תפקיד המיעוט המתווך.
מושג זה לא הוגדר עדיין באופן חד משמעי. ישנו קונצנזוס בין החוקרים כי למספר קבוצות בטורקיה, הסורים במערב אפריקה, הפרסים בהודו, היפנים והיוונים בארה"ב ישנם מאפיינים דומים שמאפשרים להכניסם להגדרה של קבוצה.
 אחד האפיונים המרכזיים של קבוצות אלו הוא התפקיד הכללי שלהם בתוך המבנה החברתי. קבוצות המיעוטים המתווכים נמצאות בעמדות ביניים בכלכלה ולא בתחתית הסולם הכלכלי כקבוצות מיעוטים נפוצות. עיסוקיהם נוטים להיות עיסקי תוווך ומסחר, ניהול עובדים, גביית שכר על בתים ואדמות והלוואה בריבית. הם משמשים בתפקידי תיווך בין יצרן לצרכן, מעסיק ועובד, משכיר ושוכר.

המחקר המקובל:

הספרות המקצועית אינה הומוגנית בדעתה לסיבות המביאות להיווצרות מיעוטים מתווכים. שתי גישות מרכזיות קיימות, האחת רואה כגורם מרכזי את היחס העויין והמפלה לו זוכים בני מיעוטים מסויימים בהכנסם לתוך חברה מסויימת. החברה המפלה מונעת מהם להקלט בעמדות מפתח ומשאירה להם עקב כך רק את "השוליים". הצלחתם של המיעוטים הללו להתחמק מהמקצועות הנמוכים והבזויים בחברה מוסברת ע"י אותה עוינות סביבתית. התגובה לעויינות זו ע"פ העמדה הנוכחית, גורמת לבני המיעוט, "לאחד את השורות", להרגשת סולידריות ועזרה הדדית, אמונה בייחודיות מסויימת וטיפוח רגשות גאווה מסויימים בהשתייכות לקבוצת המיעוט.
תאוריה שניה מדגישה את אופי החברות בהן ניתן למצוא מיעוטים מתווכים. חברות אלו מאופיינות ע"י "פער טבעי" הקיים בהן בין המעמד העליון למעמד התחתון. חברות מעין אלו ניתן למצוא בעולם הפיאודלי בו ישנו פער גדול בין איכרים (צמיתים) לבעלי אדמות. דוגמא שניה הינו העולם האימפריאליסטי שבקולוניות שלו ישנו פער בין ה"ילידים" לנציגי השלטון.

ישנם מספר יתרונות למיעוט בסיטואציה מעין זו:        
א.       המיעוט אינו כבול לנורמות חברתיות. האליטה למשל יכולה לראות בפחיתות      כבוד לסחור עם ההמונים - למיעוט גדול אין בעיה במסחר עם מעמד זה.       
ב.        הזרות של המיעוט מאפשרת לו "אובייקטיביות" בשוק הסחורות והשירותים      - אין לבני המיעוט קשרי משפחה ומחויבות שיכולה להעיב ואף למנוע מסחר    עם גופים מסויימים.
ג.      המיעוט מהווה בלם זעזועים בין ההמון לאליטה בכך שתסכוליו של ההמון   מופנים קודם כל למיעוט שאיתו הוא בא במגע, ורק אחר כך לאליטות   השולטות.       לסיכום ניתן לומר שהמיעוט הזר, בחברה מעין זו משמש כפקק           לסתימת הפער  בין ההמון לאליטה.

הגישה החדשנית:

מאמר זה יציג גישה חדשנית למחקר שנעשה עד כה. הוא אומנם ישתמש בחלק מהטיעונים שהוזכרו לעיל , אך ינסה להכניסם לתוך מסגרת גדולה ושלמה יותר. הבעייתיות שנובעת מהמחקר המקובל  הינה די ברורה:
א.     מדוע כח הפועל כנגד ציבור מסוים גורם לאיחודו ולא לפירוקו?
ב.      אם נכונה 'תיאורית הפקק \בלם זעזועים', כיצד זה     שאנו מוצאים מיעוטים מתווכים גם בחברות מודרניות, הרבה אחרי העלמות החלוקה הברורה לאליטות והמון? (למשל: ההודים בבריטניה, יהודים בגרמניה במאה העשרים, היפנים בארה"ב).

מאפיין תחנת הביניים:
הכללה אמפירית הנכונה כמעט לכל המיעוטים הללו היא רצון השיבה למולדת. סינים באינדונזיה, יפנים בארה”ב, יהודים במרכז אירופה, וכו’. כמובן שעל קבוצות מסוימות לא ניתן לומר זאת  (ברור למשל כי היהודים בארה"ב לא תיכננו לחזור לאירופה), אך על קבוצות אלו נמצא שניתן לדבר אצלן על קיומה של תודעת שייכות לאיזושהי HOME LAND  (אצל היהודים-פלשתינא או ציון). תנאי תחנת ביניים זה הוא לא תנאי יחיד אך תנאי הכרחי.
היבט נלווה של 'תחנת הביניים' הוא אורח החיים. העבודה נתפסת כעיקר, המשפחות חוסכות את רוב הכסף, שולחות חלק ממנו ל-HOME LAND , ומוציאות מעט מאוד לצריכה שוטפת. קבוצה זאת נמצאת במדינה המפותחת על מנת לחסוך ולא על מנת לצרוך. בחירת המקצועות גם היא משתלבת בתפיסה זו: בן המיעוט יחפש עבודה שלא תקשור אותו באופן יסודי למדינה. הוא יחפש עסק  שניתן בקלות למכרו ולהפכו לכסף. (מקצועות כגון: סוחרים, ספרים, סנדלרים, צורפי זהב, בעלי מסעדות, חייטים, כפי שניתן למצוא בקרב הארמנים בסוריה ויהודים בפולין). מאפיין תחנת הביניים מסביר באופן ברור יותר את האיחוד שנוצר בתוך קהילת המהגרים. המהגר שחולם לחזור למולדתו, לא מוצא טעם ביצירת קשרים עם האוכלוסיה המקומית. לעומת זאת, קשרים חברתיים עם קבוצת המיעוט אליה הוא משתייך, יחזקו את הקשר שלו ושל משפחתו למולדתו הראשונה ובכך יקרבו אותו למטרתו. כך מוסבר האיחוד הקהילתי על אף התנכלויות החברה המקומית, ולא בזכותן.

מיעוטים מתווכים על פי רוב מבטאים את התפיסות הבאות: התנגדות לחתונה מחוץ לקהילה; הסתגרות פיסית והעדפת מגורים בתוך הקהילה (שכונה); בניית מסגרות שימור התרבות והשפה (ולעיתים דת) ע"י בתי ספר יחודיים, בתי תרבות ותפילה; המנעות מלקיחת חלק בפוליטיקה הפנימית, חוץ מבענינים שיש בהם נגיעה ישירה לקהילה; יצירת קהילות מאורגנות היטב המתנגדות להטמעות בתוך החברה המארחת. כל המאפיינים הללו קשורים לאוריינטציה למולדת כפי שהוסבר להלן.

סולידריות מסייעת לצמיחת הקהילה בשתי דרכים עיקריות: חלוקה יעילה של משאבים, והפחתת התחרות הפנים קהילתית. סולידריות זו מאפשרת תנועה חופשית יותר של הון (בתוך הקהילה); אשראי נוח יותר; זרימה מוגברת של מידע, מקומות תעסוקה וכח אדם.

תוצאה נלוית לאיפיונים הנ"ל הינה האמינות והביטחון השוררים בתוך הקהילה.  העדפה מתקנת גם היא גורם חשוב. ניתן לראות כדוגמא את המסחר הקיים בין ספקי ירקות הודים בבריטניה לבין בעלי חנויות הודים הקונים מהם את סחורתם. דוגמא נוספת היא מערכת השיווק בתחום ההלבשה שניהלו יהודים בניו יורק. היצרן היהודי מוכר קודם כל לסיטונאי היהודי שמפיץ את סחורתו דרך בעלי חנויות יהודים. האשראי שניתן בתוך הקהילה והאמון הקיים בין האנשים מאפשר לקיחת סיכונים, תוך גיבוי מתמיד ואפשרות טובה יותר להצליח בעסקים.
סוג העסקים של מיעוטים מתווכים יהיה בדרך כלל בנוי על בסיס כח אדם זול (משפחה) המוכן לעבוד שעות ארוכות מאד במעט שכר או אף לעיתים ללא שכר כלל. העובד בעסק משפחתי כזה יודע שבבוא היום יעזור לו בעל העסק לפתוח עסק דומה, או לחילופין יש סיכוי גדול כי הוא יכנס כשותף בעסק הנ"ל.

דוגמא לכך ניתן למצוא בקהילה היפנית בארה"ב בתחילת המאה. אחד מסוגי העסקים שהיו מועדפים על משפחות של מהגרים יפנים בתקופה זו היה מכבסות (שדרשו באותה תקופה הרבה עבודה ידנית). הטבלה להלן מציגה השוואה בין עובדים יפנים, צרפתים ואמריקאים, בשנת  1909 , בעיר סאן פרנסיסקו:

אמריקאי (לבן)

מספר שעות עבודה ממוצע בשבוע

ממוצע שכר עם לינה ואוכל לחודש

ממוצע שכר ללא לינה ואוכל לחודש

דוגמא אחרת היא באוריינטציה למסחר (מקצועות מנותקי-קרקע):

בשנת 1925  49.3  אחוז מהיהודים בגרמניה עסקו במסחר ועסקי אשראי לעומת 9.8  אחוזים מהאוכלוסיה כולה.

בשנת 1949  63.6 אחוז מהסינים בג'מאיקה עסקו במסחר, זאת לעומת כ - 2.2  אחוז מהאוכלוסיה בכלל.

בשנת 1962-3  84  אחוז מהסינים בקמבודיה עסקו במסחר לעומת 6.5  אחוז מהאוכלוסיה כולה.

ניתן לראות כי הסביבה איננה הגורם היחיד בהווצרות מיעוטים מתווכים. הסינים, ההודים והיהודים לדוגמא מתמקדים במקצועות אלו בכל מקום אליו הם מגיעים. על כן ניתן להסיק כי ישנו מקור תרבותי המתווסף לאלמנט הסביבתי והמשפיע על הווצרות תופעה זו. אף על פי כן יש לסביבה ולחברה המארחת השפעה מכרעת. עובדה היא כי בארץ מולדתם לא עוסקים אנשים אלו במקצועות מסחר ומקצועות חופשיים בהיקפים אותם ניתן למצוא בארץ המארחת. כשהמיעוט נמצא על אדמה זרה (שכאמור תמיד תישאר זרה בעיניו), נוצרות האפשרויות הטמונות ביצירת קהילה תומכת ומקדמת. כמו כן הרצון והיכולת לעבוד שעות ארוכות בתודעת חיסכון, הן שיוצרות אצל מיעוטים מסויימים, את היכולת לההפך למיעוטים מתווכים.

עוינות החברה המארחת:
מאפיין משותף לכל אותם מיעוטים מתווכים הוא ההתנגשות הבלתי נמנעת בין המיעוט המתווך לחברה המארחת. הטענה כי התנגשות זו הינה תוצאה של חברה מארחת עויינת ומיעוט מתווך תמים וחסר אונים, נובעת מגישה מוגבלת. לעומת זאת הטענה שקיימת אחריות אצל שני הצדדים להתנגשות היא הגישה הנכונה יותר. להלן נתמקד בחלקה של החברה המארחת באחריות ליצירת התנגשות זו.

חשוב להבין כי בכל זמן נמצאת כל חברה בניגודי אינטרסים בין קבוצות כח המרכיבים אותה. כניסת מיעוט מתווך יכולה ליצור עויינות מצד קבוצות כח שונות השייכות לחברה המארחת, וזאת לשם השגת מטרות שונות. המתחים בין קבוצות הכח בחברה המארחת מיטשטשים לעיתים, ויוצרים את הרושם השטחי כי החברה המארחת ככלל עוינת את המיעוט המתווך. על יסוד הנחה זו פותחה 'תיאורית השעיר לעזאזל',  שהינה נכונה מהיבט מסויים, אך לא כמכלול.

ההתנגשות בין חברה מארחת למיעוט מתווך נעשית ב- 3 מוקדי מתח:
1.      בין בעלי עסקים (בני המיעוט המתווך) לבין קונים (מהאוכלוסיה הכוללת).
2.      בין בעלי עסקים (בני המיעוט מתווך) לבין בעלי עסקים מקבילים מבין החברה המארחת.
3.      בין (מיעוט מתווך) - לבין העובדים (מהאוכלוסיה כללית).

1.      קונפליקט בין בעלי עסקים לקונים:
         ישנו מתח טבעי הקיים בכל סיטואציה בין קונה למוכר, משכיר לשוכר וכו'... בתקופות משבר הופך מתח זה בשילוב עם שוני אתני לניגוד היוצר שנאה. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בתיאור המצב בדורבן ערב הפוגרום שעשו האפריקנים במיעוט ההודי, ב- 1949: "אפריקנים רבים מורחקים בכח ממרכזי הערים לשוליים ע"י ההודים ההולכים ומשתלטים על המרכז. בשולי הערים, אין ביוב או מערכות סניטריות כך שהאפריקנים מוצאים עצמם גרים בטינופת ונתונים עקב כך למפגעי מחלות רבים. בעלי הבתים שלהם הינם הודים הגובים שכר דירה עצום ביחס לחורבות העלובות אותן הם משכירים לאפריקנים.
         ... השנים שאחרי המלחמה היו שנים קשות.  מחירים האמירו והאפריקנים מצאו כי בעלי החנויות ההודים העלו כל הזמן את מחירי הסוכר, הקמח והירקות , כך שנוצרה אצל האפריקנים באופן טבעי טינה עמוקה ומבוססת נגד ההודים".

2.      קונפליקט בין בעלי עסקים:
         בעלי עסקים מקומיים יכולים להרגיש עויינות משתי הסיבות שהזכרנו לעיל:
         1.         מתוך העובדה שעסקים שבבעלות פרטית של בני המיעוט המתווך יכולים להוריד מחיר (עקב שכר עבודה נמוך והסתמכות על כח עבודה משפחתי).
         2.         בני המיעוטים יוצרים מונופולים בענפים אליהם הם נכנסים. יתכן  למשל מצב, שבן מיעוט יספק לבן קבוצתו סחורה בתנאים עדיפים (מחיר נמוך, אשראי מוגדל), מאשר לבעל עסק מהחברה המארחת.

דוגמא למתח זה יש במסמך שהגיש מושל מדינת קליפורניה לממשל הפדרלי (של ארה"ב) במטרה לעצור את ההגירה של אזרחים יפנים לארצות הברית בשנת 1922. רבים מהיפנים שהתיישבו בקליפורניה פנו לחקלאות וכך נוספה תחרות לחקלאים האמריקנים. "תנאי המחייה ותנאי התעסוקה של החקלאי היפני הופכים את אפשרות התחרות של החקלאים האמריקנים לכמעט בלתי אפשרית. החקלאי היפני וכל מי ממשפחתו שמסוגל פיסית לעבוד, עובד מבוקר ועד ערב. היפנים עובדים ברוב המקרים גם בימי ראשון ובימי חג. הם  גרים בתנאים הנמוכים בהרבה מהסטנדרטים המקובלים בארצנו. החקלאים האמריקנם לא יכולים להתחרות בחקלאים היפנים, כאשר מצופה מהם (מהאמריקנים) לקיים את העקרונות הנפוצים והמקובלים בחברתינו, הכוללים בתים מסודרים ונקיים, שעות עבודה סבירות, יום ראשון הקדוש למנוחה ומעל הכל אי השימוש בהעבדת נשים וילדים בשדות".

3. קונפליקט עם עובדים:
המצאות מיעוטים מתווכים יוצר לעיתים חצייה (split) של 'שוק העבודה' (מושג כלכלי המתייחס לכלל העובדים במשק). חצייה זו מתממשת במצב ברור בו שתי אוכלוסיות בשוק העבודה עובדות עבור שכר ותנאים שונים. באופן חד יותר ניתן להתבונן על סוג עבודה מסויים בשכר מסויים, ולומר כי ישנם שני אנשים משתי תרבויות שונות שכל אחד מהם יסכים לעבוד בעבודה זו בשכר שונה משמעותית. בעסק המשפחתי של המיעוט המתווך, בו ישנו שילוב אינטרסים של העובד והמעביד ההבדלים ביניהם מיטשטשים לעתים. דבר זה משבש את הסטטוס-קוו הקיים בחברה, לגבי ההבחנה העקרונית שבין האינטרסים  הסותרים של העובד והמעביד. מצב זה מסכן את יכולת המעבידים המקומיים להתמודד עם הורדת המחירים שקובעים בני המעוט המתווך. מכיוון שישנו כח עבודה זול, מוכרחים המעסיקים המקומיים להרע את תנאי עבודתם ואת שכרם של העובדים המקומיים עד לרמת שכר של "עבודה זרה". העובדים המקומיים הותיקים יכולים כמובן לנסות ולצרף את העובדים הזרים לתוך האיגודים המקצועיים שלהם. אך אלו האחרונים מרגישים לרוב שייכות ומחויבות גדולה יותר למעסיקים בני עמם ותרבותם מאשר למעמד חברתי מסוים במדינה החדשה (שכאמור היא זרה להם).


א. החברה המארחת טוענת כנגד המיעוט המתווך שני טיעונים עיקריים:

1.      טענת ה'נאמנות כפולה' (טענה מסוג זה מופנית באופן תדיר ליהודים בארצות הברית, בארגנטינה ובארצות נוספות).
2.      טענת 'ריקון המשאבים'. המיעוט המתווך נוהג כאמור לשלוח כסף למולדת; להשתלם בעבודה יצרנית בארץ המארחת; לייבא מוצרים בני קיימא מארץ המולדת במקום לרכוש מוצרים המיוצרים בארץ המארחת. (טענות מסוג זה הפנה למשל אידי אמין, כשתקף את המיעוט ההודי באוגוסט 1972, מעט לפני סילוקם מאוגנדה:  "לחלק מבני קהילתכם אין שום אינטרס במדינתינו מלבד לעשות כמה שיותר כסף וזאת בכל מחיר").

ב. חלק מבני המיעוט המתווך חוסכים מספיק כסף וחוזרים לארץ מולדתם. רבים לעומתם אינם חוזרים. תנאים פוליטיים ותנאים כלכליים עלולים למנוע שיבה למולדת. אך גם בהעדר תנאים מגבילים עדיין נמצא שרבים נשארים בארץ החדשה, וזאת מכיוון שפשוט לא משתלם להם לשוב למולדתם, לפחות לא בשלב זה. לנשארים ישנם שני דרכים להתמודד עם ההשארות ב"גולה":

דרך אחת היא נטישת המולדת או חלום השיבה למולדת. דבר זה יחייב שבירת מחיצות תרבותיות-חברתיות; נישואים עם בני/בנות החברה המארחת; אפשרות לעבוד ולהעסיק תושבים מתוך החברה המארחת; והשתלבות בכל אורחות החיים. באחת - המשמעות היא ויתור על היחוד האתני.

דרך שניה היא המשך קיום הרצון לשיבה למולדת ע"י הפיכתו למשהו מיסטי ("לשנה הבאה בירושלים" למשל). מימוש הרצון יכול להתבטא בשליחת כסף למולדת; בביקורים מפעם לפעם; בטיפוח קשרים עם המולדת; וקיום קשרי קהילה חזקים בתוך המיעוט האתני. רגש חיובי כלפי המולדת יכול להתחזק  מתוך עויינות החברה המארחת, כך שהתהליכים יכולים להזין את עצמם לאורך זמן.

דבר המחברת:

בהתמקדות על נקודת הראות של החברה המארחת לא חיפשתי להצדיק מהלכים עויינים נגד מיעוטים מתווכים אלא להסביר אותם. אכן הדפוס שבדקנו להלן לעיתים טומן  בחובו טרגדיות. הגליית ההודים מאוגנדה, שנעשתה לאחרונה (המאמר נכתב ב- 1973. העורך) היא דוגמא לכך. מיעוטים מתווכים אחרים סבלו אבידות גדולות עוד יותר. בטווח הארוך, במצב של חסרון מספרי ובהעדר כח פוליטי, סביר שהמיעוט המתווך יפסיד בקונפליקט עם החברה המארחת.