בעקבות קריאת הספר "איטליה מליברליזם לפשיזם" (שלמה בן-עמי, משרד הביטחון, 1985), אדיר ברנשטיין

  

"מקוריותו של הפאשיזם, בהשוואה לתנועות הריאקציונריות שקדמו לו,
היא בכך שהפאשיזם לוחם במהפכה [הסוציאליסטית] בשיטותיה שלה."

(איניאציו סילונה, "בית ספר לדיקטטורים", עם עובד, 1985, עמ' 217)

1.     מבוא

בעת המודרנית צמחו תנועות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות, אשר כל אחת בדרכה שאפה להתמודד עם האתגרים החדשים שניצבו בפני החברה האנושית. מבין התנועות הללו זו השנויה ביותר במחלוקת, ואולי המרתקת ביותר, היא הפשיזם. בחיבור זה אנסה לתאר בקצרה את תהליך צמיחת הפשיזם בארץ הולדתו, איטליה, ואת השינויים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים המרכזיים שהובילו אליו במשך שלושים השנים שבין 1892-1922 – מהקמת "המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית" ועד למצעד על רומא ולכיבוש השלטון על ידי "המפלגה הפשיסטית הלאומית". טענתי העיקרית היא כי לא ניתן להבין את התנועה הפשיסטית באיטליה בצורה נאותה, לא מבחינה אידיאולוגית ולא מבחינת הישגיה ההיסטוריים, במנותק מהאידיאולוגיה המרכזית ומתפקודה המעשי של התנועה הסוציאליסטית במדינה זו. כפי שאראה להלן, ראשיתו של הפשיזם בקבוצה קטנה של סוציאליסטים מהפכניים ומיליטנטיים מקרב המפלגה הסוציאליסטית, אשר הדגישו יסודות רעיוניים מסוימים באידיאולוגיה הסוציאליסטית, ומנגד דחו וסילפו בה יסודות אחרים; וסופו בחבירה לכוחות לאומניים וליברליים, במאבק וברדיפה מניפולטיביים ואלימים במפלגה הסוציאליסטית, בהכרזה על אנשיה כעל בוגדים ואויבי העם, ובהצגת המפלגה הפשיסטית ככוח היחידי שביכולתו להציל את האומה מהסכנה הקשה בה היא נמצאה באותה העת.

2. מהקמת המפלגה הסוציאליסטית ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה,
1892-1914

במהלך העשור האחרון של המאה ה-19 והעשור הראשון של המאה ה-20 עברה איטליה תהליך חלקי ומקרטע של דמוקרטיזציה ומודרניזציה.

מבחינה תהליך הדמוקרטיזציה איטליה היתה, מצד אחד ובאופן רשמי, מלוכה בעלת חוקה ליברלית ומשטר דמוקרטי-פרלמנטרי. הפרלמנט שלה היה בנוי משני בתים – בית נבחרים המורכב מאנשים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, וסנאט המורכב מאנשים אותם מינה המלך. מתוך סיעות בית הנבחרים התגבשה הממשלה, שהיתה כפופה לאמונו של בית זה. אך מצד שני, איטליה היתה באופן מעשי מדינה אוליגרכית, בלתי שוויונית ובלתי חופשית. הקנזוס, שקבע מי מהאזרחים רשאי להצביע בבחירות לבית הנבחרים, היה נמוך מאוד ועמד על אחוזים בודדים. הוא הקנה את זכות ההצבעה רק לאזרחים גברים מעל גיל 25, יודעי קרוא וכתוב, ששילמו מס הכנסה מינימלי. אי לכך הפרלמנט הורכב ברובו מנציגים של המעמד הבינוני והגבוה, והממשלה פעלה בעיקר לטובת האינטרסים של מעמדות אלה. רק בשנת 1913 הוענקה זכות בחירה כללית לכל האזרחים הגברים במדינה.

מבחינת תהליך המודרניזציה איטליה היתה מחולקת בין הצפון לדרום. בעוד הדרום נותר ברובו חברה חקלאית, פיאודלית וכפרית, בצפון המדינה החלה להתפתח ולהתבסס חברת שוק קפיטליסטית, מודרנית ועירונית. שכבת בורגנים ובעלי הון הקימו באזור זה מפעלי תעשייה, שייצרו מוצרים עבור השוק המקומי. תהליך כלכלי זה האיץ את תהליכי השינוי החברתיים והתרבותיים והוביל להגברת העיור, ליצירת מעמד בינוני של פקידים וסוחרים, להשכלה, לחילון, להתמקצעות, ולשיפור תנאי המחייה הכלליים. בעקבות כך גם צמח מעמד נמוך חדש של פועלי תעשייה שכירים ומיומנים. עד מהרה נוצרה בקרב מעמד הפועלים עוינות כלפי המעמדות שמעליהם וכשזו הבשילה לכדי תודעה עצמית פוליטית הוקמה בשנת 1892 "המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית".

האידיאולוגיה של המפלגה הסוציאליסטית היתה רדיקלית ודוגמטית מאוד, ובכך שיקפה את עומק תסכולם ואת מצבם הירוד של פועלי איטליה. עיקרי האידיאולוגיה של המפלגה היו התנגדות לקניין הפרטי, לניצול ולדיכוי שהשיתו בעלי ההון על הפועלים; קואופרציה וסוציאליזציה של אמצעי הייצור; קריאה למלחמת מעמדות ולמהפכה חברתית, ואף שלילה של המשטר הדמוקרטי-פרלמנטרי בכללותו. ודוק: לפי השקפת העולם של המפלגה יש לחתור לביטול לא רק של הסדר הכלכלי הקפיטליסטי-ליברלי, אלא אף לזה של הסדר הפוליטי הדמוקרטי-פרלמנטרי, כלומר של המדינה, באשר סדר זה, לפי השקפתם, משרת מעצם מהותו את הבורגנות. בניגוד לאידיאולוגיה הרדיקלית, הטקטיקה של המפלגה דווקא לא כללה ממש ביצוע של פעולות אלימות וכיבוש השלטון בכוח, אלא כניסה לפרלמנט בתור אופוזיציה לממשלות הבורגניות, איגוד פועלים, קיום שביתות והפגנות, והקמה של רשת סעד וערבות הדדית. היה אפוא פער מסוים בין האידיאולוגיה הלוחמנית של המפלגה לבין העשייה שלה בפועל. על כל פנים, מה שלא נכלל בטקטיקה זו, והיבט זה דווקא כן הולם את תפישתה האידיאולוגית המחמירה של המפלגה, הוא הצטרפות לקואליציה ושיתוף פעולה עם מפלגות בורגניות. סוגיה זו היתה הסוגיה הנפיצה והשנויה ביותר במחלוקת במפלגה.

בין הדבּרים והמנהיגים הבולטים של המפלגה היה בניטו מוסוליני. מוסוליני, שהתמנה בשנת 1912 לעורך היומון של המפלגה "אוונטי!", היה מהמובילים של האגף המיליטנטי והמהפכני של המפלגה. הוא עיין את המדינה והממשלה באדיקות וקרא לסילוק של הסוציאליסטים המתונים שתמכו במדיניות הממשלה או שקראו לשיתוף פעולה איתה משורות המפלגה. מוסוליני היה אנטי-ממסדי מובהק, באשר היתה זהות מוחלטת, לפי השקפתו, בין הממסד לבין הבורגנות. למשל, מוסוליני התנגד למלחמה שיזמה הממשלה בלוב בשנת 1911 במטרה לכבוש אותה מידי האימפריה העות'מאנית. אך כפי שאראה להלן, סיבת התנגדותו של מוסוליני למלחמה לא נבעה מתוך תמיכתו בפציפיזם אלא מתוך התנגדותו למדיניות הממשלה באשר היא. הצגת השקפתו זו של מוסוליני תסייע בידי להציג ביתר חדות את השינוי האידיאולוגי שעבר בזמן מלחמת העולם הראשונה.

3. ממלחמת העולם הראשונה ועד "המצעד על רומא", 1914-1922

ביולי 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. למרות שאיטליה היתה חתומה על ברית צבאית עם אוסטרו-הונגריה ועם גרמניה, החליטה הממשלה שלא לקחת חלק במלחמה ולהכריז על ניטרליות. הסוציאליסטים תמכו בהחלטת הממשלה בעקבות קביעת האינטרנציונל הסוציאליסטי השני כי המלחמה משרתת אינטרסים בורגניים, ולכן אסור להשתתף במלחמה, ולא כל שכן שפועלים ממדינות שונות יילחמו אלו באלו.

בתחילת המלחמה מוסוליני תמך בהחלטת הממשלה, המפלגה והאינטרנציונל. אך כעבור כמה חודשים הוא הפך את דעתו מן הקצה אל הקצה ויחד עם קבוצת מיעוט מהאגף המיליטנטי במפלגה קרא להצטרפות איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. מוסוליני טען כי דווקא הניטרליות שהממשלה הבורגנית החליטה לנקוט בה היא היא המבטאת את האינטרסים האמיתיים של הבורגנות. לכן יש למרוד בהחלטת הממשלה ולהכריח אותה להצטרף למלחמה. כאן מתגלית ביתר חדות תפישת מוסוליני את המלחמה. הוא סבר כי את האנרגיות של המלחמה שתתקיים מחוץ למדינה יהיה ניתן למנף ולהפכם לשלב ביניים בדרך למהפכה חברתית כוללת שתתרחש בתוך איטליה. מעבר לכך, מוסוליני ראה במלחמה ערך בפני עצמה, באשר מגולמים בה תכונות אופי – כמו התגברות, הקרבה, יצריות ומהפכנות – אשר מנוגדות תכלית הניגוד לתכונות האופי המגולמות בדמותו של הבורגני הממסדי – כמו התפשרות, אנוכיות, שכלתנות ושמרנות.

כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה פרשו אותם סוציאליסטים מהפכניים מהמפלגה הסוציאליסטית והקימו ארגון בשם "הפשי (=איגוד) לפעולה מהפכנית". מטרת הארגון החדש היתה ללחוץ על הממשלה להצטרף למלחמה. ואכן באפריל 1915, לאחר שחברי הפשי איימו שאם המדינה לא תצטרף למלחמה הם יתקוממו כנגדה בכוח, הממשלה נאלצה להצטרף למלחמה לצידן של מדינות ההסכמה.

במהלך המלחמה עבר מוסוליני שינוי אידיאולוגי משמעותי ומקורי. בעקבות השתתפותו הפעילה בה בתפקיד לחימה לצד לוחמים איטלקים אחרים מבני מעמדות שונים הוא נעשה פטריוט ולאומן נלהב לעומת הסוציאליסט המעמדי שהיה לפני כן, אך המהפכנות והמיליטנטיות, וכן סלידתו מהדמוקרטיה והפרלמנטריזם, נשארו בו כשם שהיו. למעשה מוסוליני המיר את הקולקטיב אשר למענו יש לחולל מהפכה טוטלית ממעמד הפועלים האוניברסלי לעבר הלאום האיטלקי הפרטיקולרי. מכאן מתחדדת גם סיבת ההחרפה בעוינותו כלפי הסוציאליסטים, באשר השקפת עולמם מבכרת את המעמד על הלאום, וכן את האינטר-נציונליות על הנציונליות. לכן יש לראות בפשיזם אידיאולוגיה מודרנית ימנית מהפכנית, בניגוד לימין השמרני והרסטורטיבי האנטי-מודרני שקדם לו, ובזה חידושו הפילוסופי והפוליטי הגדול.  

אמנם בסוף המלחמה איטליה נמנתה על המדינות המנצחות והיא זכתה להגדיל את שטחה בעקבות התפרקותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. אולם החשבון אותו נאלצה לשלם בגין השתתפותה במלחמה היה גבוה מאוד. מניין ההרוגים שלה עמד על כ-650,000 איש ומניין הפצועים שלה על כ-500,000 איש. מבחינה כלכלית המשק האיטלקי החל להיכנס להאטה, לאחר שתעשיית המלחמה שככה, מה שהוביל לעלייה הולכת וגוברת של אינפלציה, אבטלה ועוני. כאב האובדן שהתחבר למצב הכלכלי הירוד הוביל לתסכול קשה כלפי המדינה ולמעשה יצר משבר חברתי עמוק. משבר זה בא לידי ביטוי בגל של שביתות, הפגנות ומהומות המוניות שיזמו סוציאליסטים, פשיסטים ולאומנים כאחד, כל קבוצה כנגד יריבהּ. הרחוב געש. אי סדר השתרר ברחבי המדינה.

כחצי שנה מסוף המלחמה, במרץ 1919, הוקמה התנועה הפשיסטית תחת השם "הפשי האיטלקי למאבק". בתחילת דרכה התנועה ניסתה לגייס תמיכה בקרב החיילים המשוחררים בוגרי מלחמת העולם על ידי מתן מענה לצורכיהם. מדיניות החוץ שבאה לידי ביטוי במצע התנועה היתה אימפריאליסטית והדגישה את זכותה של איטליה לקבל שטחים נוספים בעד ניצחונה במלחמה. מנגד, מדיניות הפנים של התנועה היתה סוציאלית במידה רבה והדגישה את הצורך ברפורמות כלכליות ואגרריות. כך רצתה התנועה לשדר לחיילים שקורבנם במלחמה לא היה לשווא, שמצוקותיהם הכלכליות לגיטימיות וראוי שיזכו למענה של צדק.

לצד התביעות לרפורמות חברתיות מצד המדינה יש להדגיש כי הפשיסטים לא יצאו נגד הבורגנות, אלא דווקא ניסו לקרב אותם אליהם תוך הצגת האינטרסים של הבורגנים ושל הפועלים כמשלימים זה את זה. דווקא מי שנגדם יצאו הפשיסטים בשצף קצף אלו הסוציאליסטים. כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את המדינה לאחר המלחמה כוחם הפוליטי של הסוציאליסטיים גדל מאוד. היה חשש עמוק, בקרב הליברלים והפשיסטים כאחד, שהסוציאליסטים ייקחו השראה ממקביליהם הרוסים ויבצעו מהפכה באיטליה. נגד אלו טענו הפשיסטים כי בהחזיקם באידיאולוגיה אינטר-נציונליסטית הם מוכיחים כי הם משרתים אינטרסים זרים וכי למעשה הם אינם נאמנים לעם האיטלקי.

כוחם של הסוציאליסטיים אמנם גדל מאוד לאחר המלחמה והם אכן איימו כי יבצעו מהפכה, אך למעשה הם היו חסרים מנהיגות יוזמת ונחושה, בעלת אסטרטגיה מעשית וברורה. נראה כי ההצהרות הסוציאליסטיות היו בעיקרו של דבר מן השפה אל החוץ. אך אפקט הפחד שנוצר בקרב המעמד הבינוני והגבוה היה ברור וממשי. בנוסף לכך, חולשתה של הממשלה הליברלית להתמודד עם השביתות, ההפגנות והמהומות שביצעו הסוציאליסטים רק שיחקה לטובת הפשיסטים. כך רבים מקרב העם נהרו לחיקה של התנועה הפשיסטית בתקווה שהיא תצליח להחזיר את הסדר על כנו. בנוסף לכך, פקידים רבים במוסדות המדינה – כמו הצבא, המשטרה, בתי המשפט ואפילו משפחת המלוכה – החלו להצטרף ולתמוך בתנועה הפשיסטית.  

לבסוף באוקטובר 1922 הפשיסטים גמרו אומר לתפוס את השלטון המדיני על איטליה כולה. הם הבינו כי הן החולשה של הסוציאליסטים ושל הממשלה הליברלית, והן התמיכה לה הם זכו מרשויות השלטון השונות, מהווים שעת כושר שטומנת בחובה סיכוי גבוה להצלחה. לשם תפיסת השלטון הפשיסטים ארגנו מצעד שבו עשרות אלפים מתומכיהם מרחבי איטליה כולה שעטו לעבר רומא. המצעד לא היה בעל אופי הפגנתי שגרתי, אלא יותר דמה להיות מסע כיבוש שנועד לבצע הפיכה אלימה ולהשתלט על מוסדות השלטון. המלך ויטוריו עמנואלה השלישי, שחשש שמא הפשיסטים יבצעו הפיכה שבה יאלץ לוותר על כסאו לא הכריז על מצב חירום, ולעומת זאת מינה את מוסוליני לתפקיד ראש הממשלה והטיל עליו להרכיב קואליציה.

4. סיכום

במובנים מסוימים הפשיזם האיטלקי הוא גולם שקם על יוצרו. בראשיתו נוצר הפשיזם כבשר מבשרה של המפלגה הסוציאליסטית, אמנם כחלק מהאגף הרדיקלי ומיליטנטי שלה, אך הוא ינק את מזגו המהפכני מהאידיאולוגיה האנטי-דמוקרטית, האנטי-פרלמנטרית והאנטי-ליברלית הרשמית והמרכזית של המפלגה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחר שלא הצליח לשכנע את המפלגה לתמוך בהצטרפות איטליה למלחמה, יצא הפשיזם לדרך עצמאית. בדרכו זו חבר לכוחות פוליטיים שונים, אשר המכנה המשותף שחיבר ביניהם היה העוינות לסוציאליזם המהפכני בעל הזהות המעמדית והבין-לאומית. הסוציאליסטים, שהיו בעלי כוח רב אך נעדרי מנהיגות נחושה ומרחיקת ראות, לא השכילו להבין את הפשיזם לאשורו ולכן לא נהגו בפרגמטיות ולא חברו לכוחות פוליטיים אחרים במטרה לחסום את התעצמותו.

ספרים נוספים שבהם נעזרתי

מק-סמית דניס. מוסוליני. תל אביב: עם עובד, 2004.

נויברגר בנימין. דיקטטורות: איטליה הפשיסטית. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2009.

שטרנהל זאב, מריו שניידר ומאיה אשרי. יסודות הפשיזם: ממד תרבותי למהפכה פוליטית. תל אביב: עם עובד, 1992.

אירופה מאז נפוליאון – דיוויד תומסון – כרך ב' (חיבור נוסף על זה שמופיע כבר בבלוג הזה)

הטענה המרכזית אתה נפתח כרך ב' של ספרו של תומסון, גורסת כי בין השנים 1910 – 1960 נצבר ידע מדעי רב יותר מאשר בכל תקופה אחרת עד לאותה העת. תומסון נותן כדוגמה שלושה תחומי מדעים בסיסיים, פיזיקה, כימיה וביולוגיה, שבעקבות מחקרים קודמים ושימוש בטכנולוגיות שמבוססות על מחקרים קודמים, התקדמו משמעותית עד לאמצע המאה ה – 20. תומסון טוען כי ישנו קשר ישיר בין התפתחות הציוויליזציה האירופאית לבין ההתפתחות המדעית, וכי הם נשענים אחד על השני. התפתחות ציוויליזיציונית מביאה עמה פירות מדעיים חדשים, ולהיפך.

תומסון מחלק את הפרק לשלל תחומים בהם התפתחה האנושות באותן שנים מדוברות, ומציין מספר תגליות מדעיות ואנושיות שהשפיעו רבות על הנעשה באירופה באותן שנים. חלק מאותן תגליות קידמו את האנושות רבות ומשפיעות על חיינו עד ימינו אנו, וחלקן גם השפיעו לרעה על חברות מסוימות, ואותן תגליות אף נוצלו לרעה על ידי ממשלות אירופה וארצות הברית.

בתחום הפיזיקה, התגלית המרכזית הייתה סביב האטום והיכולת לבקע אותו, שיכולה להביא על ידי פיתוחה בכורים האטומים ליצירת אנרגיה להפקת חשמל, או ליצירת פצצות אטום שגם בהן נעשה שימוש בשלהי מלחמת העולם השנייה. בנוסף, בעקבות הקצאת משאבים ניכרת מצד ממשלות מערביות, ריבוי התגליות החדשות בתחום הפיזיקה גם השפיע על תגליות חדשות נוספות, שכן תגלית אחת הובילה לאחרת, ונעשה שימוש רב בידע חדש שנצבר בתחום.

בתחום הביולוגיה, מוקד המחקר המרכזי היה סביב נבכי התא החי, כאשר גם כאן הסתמכו במקרים רבים על תגליות חדשות בתחומים אחרים, שעזרו לפיתוח מכשירים וכלים ביולוגיים חדשים. בין שתי מלחמות העולם, עולם הביולוגיה התמקד בעיקר בחיזוק התאוריה של דרווין, ובהשלמתה לכדי תיאוריה אחד רציפה שיכולה להיות ברת יישום.

תחומי ההנדסה והרפואה תפסו גם הם תאוצה בשנים אלו, והושפעו מתגליות מדעיות אחרות בתחומי הפיזיקה והביולוגיה. לראשונה החל להירקם הקשר שבין ההנדסה והרפואה, והחלו להיבנות מכשירים חדישים שתרמו לרפואת האדם. החלה להתפתח הרפואה המונעת, בדמות חיסונים וטיפולים אחרים, שמטרתה הייתה למנוע מחלות עוד טרם הופעתן. במקביל לכך, ועל מנת לתרום יותר לרפואת המנע, עלתה המודעות לשמירה על היגיינה בסיסית, והחלו להירקם קשרים הדוקים בין ארגונים רפואיים וחברתיים, שכן מטרתם היא אחת – שמירה על סביבה נקייה והבטחת בריאות הציבור.

תחום הפסיכולוגיה התפתח בעיקר במישור הקשור למקורותיו הרפואיים והביולוגיים. צמחה ההבנה כי קיים קשר ישיר בין חקר מערכת העצבים והמוח לבין תפקודו של האדם, והחלו אפיקי מחקר חדשים של חקר הלבטים הנפשיים של האדם, שעד לאותה תקופה היו חלק ממחקרים ביולוגיים רחבים יותר. כתוצאה מהפרדת המחקר, והעמקת המחקר בתחום הפסיכולוגיה באופן פרטני, גדל הידע בתחום באופן ניכר והחל להיעשות שימוש בידע בתחומים שונים כמו חינוך, קרימינולוגיה ותעשיה.

גם תחומי הפילוסופיה והמתמטיקה התקדמו רבות באותה תקופה, והחל להיעשות שימוש נרחב במתמטיקה בהקמת ערים, ובשדרוג ערים קיימות. הפילוסופיה נשענה על תגליות מתמטיות, והיה קיים ויכוח תמידי בין החשיבה הפילוסופית לבין הדת הממוסדת והוותיקה יותר.

בתקופת זמן של 55 שנים בלבד, בין השנים 1900 – 1955, עלתה תוחלת חייו של ילד אירופאי ממוצע ב 20 שנים – מה שמצביע אולי יותר מכל על ההתפתחות בשלל תחומים מדעיים, הגברת המודעות לתברואה סביבתית ועל הקשר הישיר שבין רפואת מנע והארכת תוחלת החיים. מספר מקרי המוות בעת הלידה צנח מ142 ל1000 לידות בתחילת המאה, ל31 ל1000 לידות בתחילת המחצית השנייה של המאה ה20. כתוצאה מאותם שינויים גם גדלה אוכלוסיית אירופה ביותר מ100 מיליון איש, ונראה קשר ברור בין רמת התברואה במדינה לבין תוחלת החיים בה. הגידול במספר הנפשות גם הצריך ייצור רב יותר של מזון, ביגוד, תרופות וכו', וכך גדלה גם הכלכלה האירופאית והמחזור הכלכלי, שהתאפשרה תודות להכנסת מיכון חדש לשוק שאפשר ייצור בקצב גבוה יותר, ופחות מגע יד אדם בכל שלבי הייצור והשיווק.

בניגוד לתמורות כלכליות והחברתיות הרבות שחלו באירופה באותן שנים, והביאו להתקדמות טכנולוגית וחברתית דרך תחרות בריאה בין יזמים ומפתחים, ולהגברת הציוויליזציה ברחבי היבשת, מי שחוו את המשבר באותם ימים היו אומני אירופה, ציירים, פסלים, משוררים ומלחינים, שמבחינתם תרבות השפע, שמביאה עמה מלחמות רכוש רבות, הייתה תופעת לוואי לא רצויה. על פי תומסון, קיים דיסוננס מובנה בין המדען לבין האומן. אם תכליתו של המדען היא לחפש אחר האמת, ואחר תופעות טבע שאותן יש לחקור, הרי שהאומן מחפש את היופי שבנסתר, ומנסה דרך דמיונו לפתח את פירות יצירותיו. מכיוון שהתקופה התאפיינה בפיתוחים מדעיים, בדיסוננס שבים המדען לאומן, ידו של המדען ניצחה לרוב, שכן כעת האמת הייתה חשופה לעיני כל, ולא יכול היה עוד האומן להתחבא מאחורי יצירותיו הדמיוניות, שכן הידע כעת נגיש יותר.

בשל כך, ניסו אומני התקופה לפלס את עצמם חזרה למרכז העניינים במספר דרכים – בין אם דרך בחירה בסגנונות מופשטים יותר שלא נשענים על הנעשה במציאות, וכך אין למעשה הכרח להיצמד לעובדות ולנעשה בשטח. היו אומנים שהשלימו עם המציאות, נטשו את שיטות האומנות המסורתיות יותר והמיושנות יותר, והתחברו גם הם לשיטות מודרניות.

השפעה ניכרת להתפתחות הטכנולוגית והתקדמות הפסיכולוגיה הייתה על תחומי הביוגרפיה וההיסטוריה. בעקבות שתי מלחמות העולם שקרו בתקופה זו, עלה הצורך בכתיבת ספרי ומאמרי היסטוריה רבים, שגרמו לצמיחתם של היסטוריונים רבים שהחלו לפעול באותה תקופה. שפע הכותבים גרם לעליה ברמת וסגנון הכתיבה, שהביאו לצמיחת היסטוריונים נוספים וחוזר חלילה.

האומנות שהושפעה בצורה החיובית ביותר מהתמורות ביבשת הייתה האדריכלות – עם ההתקדמות הטכנולוגית, נפתחו בפני אדריכלי היבשת אפשרויות נרחבות יותר לעיצובים חדשניים, וערים חדשות קמו בטעם עיצובי חדש. חומרים חדשים נכנסו לשוק כגון פלדת, בטון וזכוכית, ואפשרו למעצבים לבנות בניינים חדשים ומרשימים יותר. במקביל לכך, ולגידול המתמיד באוכלוסיית היבשת, צמחה ההבנה כי בנוסף להקמת מבנים מרשימים ומפוארים, על האדריכלים העירוניים לבנות מבנים שיהיו שימושיים ככל הניתן, וינצלו את המרחב העירוני בצורה המיטבית. החלה הבנייה העירונית המודרנית כפי שאנו מכירים אותה כיום, כבנייה פשוטה וצפופה ככל הניתן, שתאפשר אכלוס של מספרים תושבים רב ככל הניתן על כל מטר מרובע עירוני.

תחום נוסף שעבר מהפיכה בתקופה זו הוא תחום ההגות והפעולה החברתית. החלו לקום ארגונים חברתיים, שייצגו כל אחד מעמדות שונים בחברה, ותפקידם היה לייצג ולתמוך באותם מעמדות בפני הממשלות המקומיות והשלטונות המקומיים.

בתוך מדעי החברה, התחום שעבר את השינוי המהיר והאינטנסיבי ביותר היה התחום הכלכלי. לטענת תומסון, עד לאמצע המאה ה 20 כל כלכלות אירופה היו מבוססות על עקרונות כלכליים ברורים, שהותוו על ידי כלכלנים מקומיים, והם אלו ששלטו בנעשה בתוך המדינות. הכלכלנים המקומיים הם אלו שניתבו את מידת ההשקעה של המדינה באזרחיה, את אופן גביית המיסים מן האזרחים ולמעשה בנעשה בפן הכלכלי במדינה. הכלכלה הפכה להיות הדומיננטית יותר מבין כל התחומים החברתיים, ומשרדי האוצר המקומיים היו החזקים ביותר מבין כל משרדי הממשלות. הממשלה החלה לשלוט באופן הייצור המקומי, וידעה לווסת על ידי מידת השקעתה את התוצרת המקומית. הממשלות דאגו לכך שלא יתקיים מצב של ייצור יתר לאורך זמן, ושלטו במנגנוני ההיצע והביקוש המקומיים.

לסיכום, המחצית הראשונה של המאה ה20 ברחבי אירופה התאפיינה בפיתוחים רבים בתחומי המדעים השונים. הפיתוחים הרבים השפיעו רבות על תחומי החיים ביבשת – כלכלה, אדריכלות, אומנות וכו'. היו שידעו למנף את הפיתוחים הטכנולוגיים לטובתם האישית, ולטובת שגשוג תחומם. תחומי הבריאות, הכלכלה והתברואה השתפרו משמעותית בתקופה זו, ותוחלת החיים ביבשת עלתה. לעומתם הנפגעים העיקריים מההתקדמות הטכנולוגית היו תחומי האומנות והיצירות החופשיות – אלו שאינם מתבססים בהכרח על מדעים מדויקים אלא מבוססים על דמיון ויצירתיות. בגלל המהפכה הטכנולוגית, והפיכת מקורות המידע לזמינים הרבה יותר, הפכו לימודי המדעים המדויקים למבוקשים יותר, ובמקביל דעכו היצירתיות והדמיון.

six q's, six an's

1.      How long has your family been here in Israel? – since 1957

2.      What is traditional Israeli culture? What is the best part about this culture? – it is a very personal question ofcourse, namely it has plenty of answers… but I think most israelies – the majority of the Jewish majority – would take the jewish calendar, both traditional-biblical and modern, as a strong common denominator. Both holidays such as an old timer like Passover or a modern one like Independence day, are seen by most israelies as important pillars of Israeli culture. And there are of course the language and the modern popular culture – movies, literature, museums, touring sites, songs, TV shows and so forth – that are widely appreciated also by many Israeli Arabs. And maybe the best answer is that Israeli culture reflects Israeli society: its' outstanding pluralism and diversity, both outspoken and expressed in Hebrew (as well as Arabic, Russian, English and many more other languages…)

3.      How does  Israeli culture exist outside patriotism? Outside religion? – I think I covered this question in my previous answer. If I did not, here I am… don't hesitate to re-ask me…

4.      How has the Jewish experience of diaspora influenced Israeli culture? – endlessly… enourmously… from the very syntax of modern \hebrew (heavily influenced by Yidish grammar) to the very thin fibres of Jewish sensitivities… unfortunately, the greatest lacuna on that field is to be found in israeli-Jewish American relations… it seems that the fact that most American jews put (just like most American society) the emphasis on a modern-rational sort of 'confession' religion (either reform, conservative, orthodox and even reconstructionist) influence this lack of mutual influence. That is because, probably because, both Zionism and the Israeli experience tends to take nationhood paramount to religion. More to be said ofcourse.

5.      Is modernity an asset or threat to Israeli culture? There is no Israel, no Israel at all, no israel's economy, military strength, Israeli academy, Israeli politics, israeli pluralism, Israeli tolerance towards LHBT, Israel's scientific superiority, Israel beeing a start up nation, israel's pluralism and diversity, what did I miss? Without modernity… so modernity is not just an asset to Israel, it is her very essence. Anyone that would argue otherwise is either ignorant or a liar…

6.      Is there a difference between Israeli and Palestinian culture? Of course… and a very, very deep one… on the other hand, the fact that both peoples are sharing the same sky makes them better respect each other, and if not to respect, at least to better know. As far as I can tell both as a citizen and an historian, the deepest gap is to be located in the basic world view. Whereas the ordinary jew respects human life as the most precious value, Arab culture tends to judge other aspects of human life, such as honor, as fundamental. The most important practical difference is to be found in the socio-economic and political realms: whereas Arabs tends to be more fatalistic and conservatives (as they say in Arabic: Kulu Maktub, namely "it is all written in by god"), Jews tends to look all the time for better practical solutions, short cuts and so on. No wonder all Arab nations combine are lagging behind \israel in terms of infrastructure, medicine, education, communication, and so on, not to mention to tiny issue of human and civil rights (do I have to mention that in Saudi-Arabia women could not drive their cars on their own until recently? As for LHTB… well, I guess you know the situation both in Teheran and Gaza….). in short, using the main term of the previous question, the cultural abysm that separate most Arabs from most jews, is the way modernity Is perceived from the two opposing sides of the aisle… good news: I said "most arabs" because in the middle east there is a small group of Arabs, some 1.8 million, that in the last 70 years are moving very fast to the modern side of the street. I will let you guess what citizenship they are holding…

חיבור מסכם של סטודנט: הילד של כולנו בין אורי גלין מאסון מעגן (1954) לאלאור אזריה מפיגוע הדקירה בתל רומיידה (2016)

בעשרים ותשעה ביולי 1954 התרסק אוריון "אורי" גלין עם מטוס הפייפר שלו לעבר קהל רב בקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת, בזמן טקס חנוכת האנדרטה לזכר הצנחן פרץ גולדשטיין, הרג 17 אנשים ופצע 25 נוספים. בעשרים וארבעה במרץ 2016 דרך את נשקו אלאור אזריה וירה למוות בראשו של עבד אל-פתאח א-שריף, מחבל תושב חברון שביצע פיגוע דקירה בעמדת צה"ל בתל רומיידה, ושכב על הקרקע במצב פציעה קשה. שתי התקריות עוררו בארץ מהומה רבה, כאשר הציבור נחלק בין תומכים בצעיר שטוענים כי אין לטעון קו תקיף נגדו ובוודאי לא להענישו, לבין אלו שרואים את מעשיו בחומרה רבה ודורשים שייתן עליהם את הדין. בסופו של דבר ובחלוף השנים, תדמיתם של שני הצעירים לא נפגעה יחסית, הם אינם מתנצלים ומסמלים בעיני רבים את "הילד של כולנו", שמעשיו נסלחים במציאות הישראלית הקשה. בחיבור זה אעמוד על הדומה והשונה בין שני האירועים בכלל ובין שני הצעירים בפרט, וכיצד אלה מתקשרים להתפתחות החברה בארץ בין השנים האלה.

אורי גלין היה בן 26 בעת התקרית. בן קבוצת דגניה, בוגר הפלמ"ח שלחם במלחמת העצמאות, ביקש להתקבל לקורס טיס ונדחה. את רישיון הטיס שלו השיג באופן אזרחי בארגון "קלוב התעופה לישראל", שם שימש גם כמדריך. בד בבד הספיק גם לכתוב שירה, לנצח באליפות ישראל בזריקת דיסקוס ולהשתתף באולימפיאדת הלסינקי. לפיכך, מדובר ללא ספק באחד מ"יפי הבלורית והתואר", דמות נערצת על-ידי הציבור הרחב בשנות החמישים בארץ. אלאור אזריה, לעומת-זאת, היה בן 20 כשירה במחבל השכוב, חובש קרבי בגדוד שמשון, בן למשפחה מזרחית מרמלה – "מלח הארץ" של ימינו. ואולם בראייה לאחור ניתן היה לזהות בעייתיות ברקע של שני הצעירים. חבריו לנשק של אורי גלין העידו כי בזמן המלחמה הפר פקודות, ולאחר מכן ביצע תמרונים אוויריים מסוכנים בגובה נמוך מעל חופי תל-אביב ומעל בניינים בעיר. בדומה לכך, אלאור אזריה התגלה כתומך בארגון האוהדים הימני-הקיצוני לה-פמיליה, וברוח התקופה נשלפו פוסטים שהוא ומי ממשפחתו כתבו בפייסבוק בעד הרג ערבים ומחבלים.

אף-על-פי-כן, לשני הצעירים היו תומכים רבים בקרב הציבור. בשבועון "העולם הזה" סוקר אורי גלין באופן חיובי בלבד. אורי אבנרי, עורך השבועון, טען כי גלין "היה אחד משלנו", גיבור טראגי מול ממסד רקוב ומיושן שאחראי לשורת מחדלים שהובילו לאסון. גם אלאור אזריה חובק בידי אזרחים רבים שסברו כי "עדיף מחבל מת מחייל בכלא", הפגינו מחוץ לכותלי בית המשפט שבו נערך משפטו וקיבלו אותו בשירה וריקודים לאחר שחרורו ממאסר. שלא כמו בשנות החמישים, התמיכה באלאור אזריה ניתנת לכימות, וסקרים שנערכו הראו כי 57% מהציבור התנגד למעצרו ורוב של 74% מההתבטאויות ברשתות החברתיות היו בעדו. ואולם, במקרה של אלאור אזריה החיבוק הגיע לא רק מהציבור אלא גם ממנהיגות המדינה. מלבד שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי אייזנקוט שדאגו לגנות את המעשה וביקשו לחכות עם הצהרות התמיכה עד תום התהליכים המשפטיים, עצרות תמיכה באזריה נערכו בארגון ומימון עיריית בית שמש ועיריית רמלה. חברי כנסת ושרים רבים מימין ומשמאל כמו בנימין נתניהו מהליכוד, אביגדור ליברמן מישראל ביתנו ושלי יחמוביץ' מהעבודה הגנו עליו ואף דרשו להעניק לו חנינה. הגדילו לעשות שרון גל מישראל ביתנו שגייס כ-400 אלף שקלים בקמפיין מימון המונים לטובת הגנת אזריה, וירון מזוז מהליכוד שגייס את אזריה לטובת קמפיין הבחירות שלו ב-2019.

אם כן, האהדה הציבורית לאלאור אזריה בשנת 2016 היתה רחבה וגלויה פי כמה מהאהדה לאורי גלין ב-1954. יש שיטענו כי היקף האהדה תואם את חומרת המעשים, ויש כי יטענו כי זהו יחס דווקא הפוך. מחד גיסא רשלנותו של אורי גלין, שהתעקש להצניח איגרת ברכה מאת ארגון "קלוב התעופה לישראל" על המוזמנים בטקס גם כאשר זו הסתבכה בגלגלי המטוס והיה עליו להוציא מחצית מגופו מהמטוס כדי לחלץ אותה – הביאה לאסון גדול יותר מבחינה כמותית. שבעה עשר הרוגים, ביניהם קצין צה"ל, צנחנים ששרדו שליחות מסוכנת לאירופה ומנהיגי הישוב. ולכן, קל להבין שגלין לא עורר אהדה כה מוחצת כמו אזריה שישים שנה מאוחר יותר, שהיה בעיצומה של פעילות מבצעית, והרג אדם אחד בלבד מצד האויב שרגעים ספורים לפי כן ניסה להרוג חיילי צה"ל. מאידך גיסא, ראייה פילוסופית יותר מביאה למסקנה שאת אורי גלין היה צריך להיות קל יותר לאהוד שכן אין חולק על כך שהתרשל ללא כוונה להרוג, ובוודאי אין להאשים אותו ברצח. ואילו אלאור אזריה וידא הריגה באדם חי, תוך הפרת פקודה ועבירה חמורה על טוהר המידות, ללא סכנה הנשקפת לחייו.

אני טוען כי בין אם חשים כי מעשהו של גלין חמור יותר, ובין אם חשים כי מעשהו של אלאור אזריה חמור יותר, קשה שלא לשים לב לגורם המשמעותי ביותר להבדל בהתייחסות אליהם, זוהי רוח התקופה. אסון מעגן התרחש כשש שנים לאחר הקמת המדינה. הימים הם ימי תקופת הצנע, האזרחים עדיין צייתנים ויראי שלטון וצבא שזה אך "הגישו להם על מגש של כסף" מדינה. כראייה לכך אפשר לספר מתוך אירוע עצמו כיצד משה שרת, ראש הממשלה שנכח בטקס וכמעט שילם על כך בחייו, הורה לדחות את פרסומו עד ליום שאחרי, וכלי התקשורת צייתו. כלומר, מדובר באווירה שבה אין חולקים על השלטון מלבד בחדרי חדרים או אולי במאמר מנומס בשבועון חתרני כמו "העולם הזה". ואם ועדת החקירה מצאה לנכון להעמיד את אורי גלין לדין, יש למצות עימו את התהליכים. בשנת 2016 לעומת זאת, מוסדות המדינה אינם קדושים כבעבר. אירוע הירי של אלאור אזריה מצולם במצלמת הסלולארי של פעיל ארגון בצלם ונשלח תוך שניות לכתבי החדשות של כל ערוצי התקשורת. וכל אזרח ואזרח מנהל עיתון פרטי ברשתות החברתיות ורשאי להתבטא כאוות רצונו, בעד ונגד האירוע, כמו גם להפיץ במהירות הברק חדשות כזב ששמע בנוגע לאירוע. לכן, כל אירוע מנופח פי כמה מגודלו, וקולן של קבוצות כוח מהדהד בעוצמה בשיח הציבורי, בוודאי על נושא כה נפיץ. לבסוף, בשנת 2016 גם בעיני המנהיגים וחברי הכנסת עצמם מוסדות המדינה והחלטותיהם אינם מקודשים, והם מרשים לעצמם להתבטא נגדם חדשות לבקרים, כמו למשל נגד פסק הדין שהרשיע את אלאור אזריה בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת.

מאידך, יהיה זה פזיז ונאיבי לסכם את החיבור הזה בתחושה הפופולרית לעיתים ש"פעם היה טוב והיום רע, פעם החוק היה חלוט ובלתי ניתן לערעור וכיום בזים לו". הייתכן שהמצב הפוך? הרי מי שנשפט ושילם במאסר בסופו של יום היה אלאור אזריה ב-2016, למרות עצרות התמיכה והתלהמות חברי הכנסת, ולמרות שמי שהרג היה מחבל. ואילו נגד אורי גלין, לאחר כמה שבועות של משפט, בוטלו ההאשמות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה והוא מעולם לא שילם לחברה על רשלנותו. יש שיקראו לזה טיוח, במלוא מובן המילה. ועצם העובדה הזאת, יש בה להעיד כי דווקא בשנות החמישים, ההליך החוקי במדינת ישראל היה פחות סדור, פחות מושפע אולי מביקורת חיובית מפנים ומחוץ, ויותר נתון לגחמות הקבוצה השלטת במדינה, במקרה זה מפלגת מפא"י, שהיתה בין מארגני הטקס והנאשם היה אחד מטובי בניה.

כיצד בכל זאת אסכם את החיבור? אחזור למשותף בין המקרים וכיצד זה מעיד על החברה בישראל, אז והיום. אורי גלין למד רפואה בארה"ב, חזר ארצה ושימש כרופא, מרצה ועסקן בענף האתלטיקה. בראיון בשנת 2002 טען שאינו חש אשם ואין בכוונתו להתנצל. ערך הוויקיפדיה המורחב שלו מציין ולו בפסקה אחת את אסון מעגן. גם אלאור אזריה מעולם לא התנצל, הוא אף התגאה במעשיו ("נכנס לכלא בראש מורם") ונחשב בעיני רבים לגיבור לאומי. לא מן הנמנע כי בעתיד נראה אותו עוסק בעשייה ציבורית ואולי אפילו נבחר לכנסת ישראל. החברה הישראלית, בשנות החמישים כמו גם בימינו אנו, נוטה "לחבק" את הילדים שלה ולתמוך בהם גם אם שגו והרגו רבים, גם אם וידאו הריגה באדם שכוב על הקרקע. המסר שאנו נותנים לילדינו ברור: המציאות קשה. אתם נשלחים אליה בגיל צעיר. גם אם ניתן לכם סטירה על היד, דעו שזה בסדר לטעות. העיקר שתחזרו בשלום.