בעקבות קריאת הספר "איטליה מליברליזם לפשיזם" (שלמה בן-עמי, משרד הביטחון, 1985), אדיר ברנשטיין

  

"מקוריותו של הפאשיזם, בהשוואה לתנועות הריאקציונריות שקדמו לו,
היא בכך שהפאשיזם לוחם במהפכה [הסוציאליסטית] בשיטותיה שלה."

(איניאציו סילונה, "בית ספר לדיקטטורים", עם עובד, 1985, עמ' 217)

1.     מבוא

בעת המודרנית צמחו תנועות פוליטיות ואידיאולוגיות שונות, אשר כל אחת בדרכה שאפה להתמודד עם האתגרים החדשים שניצבו בפני החברה האנושית. מבין התנועות הללו זו השנויה ביותר במחלוקת, ואולי המרתקת ביותר, היא הפשיזם. בחיבור זה אנסה לתאר בקצרה את תהליך צמיחת הפשיזם בארץ הולדתו, איטליה, ואת השינויים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים המרכזיים שהובילו אליו במשך שלושים השנים שבין 1892-1922 – מהקמת "המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית" ועד למצעד על רומא ולכיבוש השלטון על ידי "המפלגה הפשיסטית הלאומית". טענתי העיקרית היא כי לא ניתן להבין את התנועה הפשיסטית באיטליה בצורה נאותה, לא מבחינה אידיאולוגית ולא מבחינת הישגיה ההיסטוריים, במנותק מהאידיאולוגיה המרכזית ומתפקודה המעשי של התנועה הסוציאליסטית במדינה זו. כפי שאראה להלן, ראשיתו של הפשיזם בקבוצה קטנה של סוציאליסטים מהפכניים ומיליטנטיים מקרב המפלגה הסוציאליסטית, אשר הדגישו יסודות רעיוניים מסוימים באידיאולוגיה הסוציאליסטית, ומנגד דחו וסילפו בה יסודות אחרים; וסופו בחבירה לכוחות לאומניים וליברליים, במאבק וברדיפה מניפולטיביים ואלימים במפלגה הסוציאליסטית, בהכרזה על אנשיה כעל בוגדים ואויבי העם, ובהצגת המפלגה הפשיסטית ככוח היחידי שביכולתו להציל את האומה מהסכנה הקשה בה היא נמצאה באותה העת.

2. מהקמת המפלגה הסוציאליסטית ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה,
1892-1914

במהלך העשור האחרון של המאה ה-19 והעשור הראשון של המאה ה-20 עברה איטליה תהליך חלקי ומקרטע של דמוקרטיזציה ומודרניזציה.

מבחינה תהליך הדמוקרטיזציה איטליה היתה, מצד אחד ובאופן רשמי, מלוכה בעלת חוקה ליברלית ומשטר דמוקרטי-פרלמנטרי. הפרלמנט שלה היה בנוי משני בתים – בית נבחרים המורכב מאנשים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, וסנאט המורכב מאנשים אותם מינה המלך. מתוך סיעות בית הנבחרים התגבשה הממשלה, שהיתה כפופה לאמונו של בית זה. אך מצד שני, איטליה היתה באופן מעשי מדינה אוליגרכית, בלתי שוויונית ובלתי חופשית. הקנזוס, שקבע מי מהאזרחים רשאי להצביע בבחירות לבית הנבחרים, היה נמוך מאוד ועמד על אחוזים בודדים. הוא הקנה את זכות ההצבעה רק לאזרחים גברים מעל גיל 25, יודעי קרוא וכתוב, ששילמו מס הכנסה מינימלי. אי לכך הפרלמנט הורכב ברובו מנציגים של המעמד הבינוני והגבוה, והממשלה פעלה בעיקר לטובת האינטרסים של מעמדות אלה. רק בשנת 1913 הוענקה זכות בחירה כללית לכל האזרחים הגברים במדינה.

מבחינת תהליך המודרניזציה איטליה היתה מחולקת בין הצפון לדרום. בעוד הדרום נותר ברובו חברה חקלאית, פיאודלית וכפרית, בצפון המדינה החלה להתפתח ולהתבסס חברת שוק קפיטליסטית, מודרנית ועירונית. שכבת בורגנים ובעלי הון הקימו באזור זה מפעלי תעשייה, שייצרו מוצרים עבור השוק המקומי. תהליך כלכלי זה האיץ את תהליכי השינוי החברתיים והתרבותיים והוביל להגברת העיור, ליצירת מעמד בינוני של פקידים וסוחרים, להשכלה, לחילון, להתמקצעות, ולשיפור תנאי המחייה הכלליים. בעקבות כך גם צמח מעמד נמוך חדש של פועלי תעשייה שכירים ומיומנים. עד מהרה נוצרה בקרב מעמד הפועלים עוינות כלפי המעמדות שמעליהם וכשזו הבשילה לכדי תודעה עצמית פוליטית הוקמה בשנת 1892 "המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית".

האידיאולוגיה של המפלגה הסוציאליסטית היתה רדיקלית ודוגמטית מאוד, ובכך שיקפה את עומק תסכולם ואת מצבם הירוד של פועלי איטליה. עיקרי האידיאולוגיה של המפלגה היו התנגדות לקניין הפרטי, לניצול ולדיכוי שהשיתו בעלי ההון על הפועלים; קואופרציה וסוציאליזציה של אמצעי הייצור; קריאה למלחמת מעמדות ולמהפכה חברתית, ואף שלילה של המשטר הדמוקרטי-פרלמנטרי בכללותו. ודוק: לפי השקפת העולם של המפלגה יש לחתור לביטול לא רק של הסדר הכלכלי הקפיטליסטי-ליברלי, אלא אף לזה של הסדר הפוליטי הדמוקרטי-פרלמנטרי, כלומר של המדינה, באשר סדר זה, לפי השקפתם, משרת מעצם מהותו את הבורגנות. בניגוד לאידיאולוגיה הרדיקלית, הטקטיקה של המפלגה דווקא לא כללה ממש ביצוע של פעולות אלימות וכיבוש השלטון בכוח, אלא כניסה לפרלמנט בתור אופוזיציה לממשלות הבורגניות, איגוד פועלים, קיום שביתות והפגנות, והקמה של רשת סעד וערבות הדדית. היה אפוא פער מסוים בין האידיאולוגיה הלוחמנית של המפלגה לבין העשייה שלה בפועל. על כל פנים, מה שלא נכלל בטקטיקה זו, והיבט זה דווקא כן הולם את תפישתה האידיאולוגית המחמירה של המפלגה, הוא הצטרפות לקואליציה ושיתוף פעולה עם מפלגות בורגניות. סוגיה זו היתה הסוגיה הנפיצה והשנויה ביותר במחלוקת במפלגה.

בין הדבּרים והמנהיגים הבולטים של המפלגה היה בניטו מוסוליני. מוסוליני, שהתמנה בשנת 1912 לעורך היומון של המפלגה "אוונטי!", היה מהמובילים של האגף המיליטנטי והמהפכני של המפלגה. הוא עיין את המדינה והממשלה באדיקות וקרא לסילוק של הסוציאליסטים המתונים שתמכו במדיניות הממשלה או שקראו לשיתוף פעולה איתה משורות המפלגה. מוסוליני היה אנטי-ממסדי מובהק, באשר היתה זהות מוחלטת, לפי השקפתו, בין הממסד לבין הבורגנות. למשל, מוסוליני התנגד למלחמה שיזמה הממשלה בלוב בשנת 1911 במטרה לכבוש אותה מידי האימפריה העות'מאנית. אך כפי שאראה להלן, סיבת התנגדותו של מוסוליני למלחמה לא נבעה מתוך תמיכתו בפציפיזם אלא מתוך התנגדותו למדיניות הממשלה באשר היא. הצגת השקפתו זו של מוסוליני תסייע בידי להציג ביתר חדות את השינוי האידיאולוגי שעבר בזמן מלחמת העולם הראשונה.

3. ממלחמת העולם הראשונה ועד "המצעד על רומא", 1914-1922

ביולי 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. למרות שאיטליה היתה חתומה על ברית צבאית עם אוסטרו-הונגריה ועם גרמניה, החליטה הממשלה שלא לקחת חלק במלחמה ולהכריז על ניטרליות. הסוציאליסטים תמכו בהחלטת הממשלה בעקבות קביעת האינטרנציונל הסוציאליסטי השני כי המלחמה משרתת אינטרסים בורגניים, ולכן אסור להשתתף במלחמה, ולא כל שכן שפועלים ממדינות שונות יילחמו אלו באלו.

בתחילת המלחמה מוסוליני תמך בהחלטת הממשלה, המפלגה והאינטרנציונל. אך כעבור כמה חודשים הוא הפך את דעתו מן הקצה אל הקצה ויחד עם קבוצת מיעוט מהאגף המיליטנטי במפלגה קרא להצטרפות איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. מוסוליני טען כי דווקא הניטרליות שהממשלה הבורגנית החליטה לנקוט בה היא היא המבטאת את האינטרסים האמיתיים של הבורגנות. לכן יש למרוד בהחלטת הממשלה ולהכריח אותה להצטרף למלחמה. כאן מתגלית ביתר חדות תפישת מוסוליני את המלחמה. הוא סבר כי את האנרגיות של המלחמה שתתקיים מחוץ למדינה יהיה ניתן למנף ולהפכם לשלב ביניים בדרך למהפכה חברתית כוללת שתתרחש בתוך איטליה. מעבר לכך, מוסוליני ראה במלחמה ערך בפני עצמה, באשר מגולמים בה תכונות אופי – כמו התגברות, הקרבה, יצריות ומהפכנות – אשר מנוגדות תכלית הניגוד לתכונות האופי המגולמות בדמותו של הבורגני הממסדי – כמו התפשרות, אנוכיות, שכלתנות ושמרנות.

כמה חודשים לאחר פרוץ המלחמה פרשו אותם סוציאליסטים מהפכניים מהמפלגה הסוציאליסטית והקימו ארגון בשם "הפשי (=איגוד) לפעולה מהפכנית". מטרת הארגון החדש היתה ללחוץ על הממשלה להצטרף למלחמה. ואכן באפריל 1915, לאחר שחברי הפשי איימו שאם המדינה לא תצטרף למלחמה הם יתקוממו כנגדה בכוח, הממשלה נאלצה להצטרף למלחמה לצידן של מדינות ההסכמה.

במהלך המלחמה עבר מוסוליני שינוי אידיאולוגי משמעותי ומקורי. בעקבות השתתפותו הפעילה בה בתפקיד לחימה לצד לוחמים איטלקים אחרים מבני מעמדות שונים הוא נעשה פטריוט ולאומן נלהב לעומת הסוציאליסט המעמדי שהיה לפני כן, אך המהפכנות והמיליטנטיות, וכן סלידתו מהדמוקרטיה והפרלמנטריזם, נשארו בו כשם שהיו. למעשה מוסוליני המיר את הקולקטיב אשר למענו יש לחולל מהפכה טוטלית ממעמד הפועלים האוניברסלי לעבר הלאום האיטלקי הפרטיקולרי. מכאן מתחדדת גם סיבת ההחרפה בעוינותו כלפי הסוציאליסטים, באשר השקפת עולמם מבכרת את המעמד על הלאום, וכן את האינטר-נציונליות על הנציונליות. לכן יש לראות בפשיזם אידיאולוגיה מודרנית ימנית מהפכנית, בניגוד לימין השמרני והרסטורטיבי האנטי-מודרני שקדם לו, ובזה חידושו הפילוסופי והפוליטי הגדול.  

אמנם בסוף המלחמה איטליה נמנתה על המדינות המנצחות והיא זכתה להגדיל את שטחה בעקבות התפרקותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. אולם החשבון אותו נאלצה לשלם בגין השתתפותה במלחמה היה גבוה מאוד. מניין ההרוגים שלה עמד על כ-650,000 איש ומניין הפצועים שלה על כ-500,000 איש. מבחינה כלכלית המשק האיטלקי החל להיכנס להאטה, לאחר שתעשיית המלחמה שככה, מה שהוביל לעלייה הולכת וגוברת של אינפלציה, אבטלה ועוני. כאב האובדן שהתחבר למצב הכלכלי הירוד הוביל לתסכול קשה כלפי המדינה ולמעשה יצר משבר חברתי עמוק. משבר זה בא לידי ביטוי בגל של שביתות, הפגנות ומהומות המוניות שיזמו סוציאליסטים, פשיסטים ולאומנים כאחד, כל קבוצה כנגד יריבהּ. הרחוב געש. אי סדר השתרר ברחבי המדינה.

כחצי שנה מסוף המלחמה, במרץ 1919, הוקמה התנועה הפשיסטית תחת השם "הפשי האיטלקי למאבק". בתחילת דרכה התנועה ניסתה לגייס תמיכה בקרב החיילים המשוחררים בוגרי מלחמת העולם על ידי מתן מענה לצורכיהם. מדיניות החוץ שבאה לידי ביטוי במצע התנועה היתה אימפריאליסטית והדגישה את זכותה של איטליה לקבל שטחים נוספים בעד ניצחונה במלחמה. מנגד, מדיניות הפנים של התנועה היתה סוציאלית במידה רבה והדגישה את הצורך ברפורמות כלכליות ואגרריות. כך רצתה התנועה לשדר לחיילים שקורבנם במלחמה לא היה לשווא, שמצוקותיהם הכלכליות לגיטימיות וראוי שיזכו למענה של צדק.

לצד התביעות לרפורמות חברתיות מצד המדינה יש להדגיש כי הפשיסטים לא יצאו נגד הבורגנות, אלא דווקא ניסו לקרב אותם אליהם תוך הצגת האינטרסים של הבורגנים ושל הפועלים כמשלימים זה את זה. דווקא מי שנגדם יצאו הפשיסטים בשצף קצף אלו הסוציאליסטים. כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את המדינה לאחר המלחמה כוחם הפוליטי של הסוציאליסטיים גדל מאוד. היה חשש עמוק, בקרב הליברלים והפשיסטים כאחד, שהסוציאליסטים ייקחו השראה ממקביליהם הרוסים ויבצעו מהפכה באיטליה. נגד אלו טענו הפשיסטים כי בהחזיקם באידיאולוגיה אינטר-נציונליסטית הם מוכיחים כי הם משרתים אינטרסים זרים וכי למעשה הם אינם נאמנים לעם האיטלקי.

כוחם של הסוציאליסטיים אמנם גדל מאוד לאחר המלחמה והם אכן איימו כי יבצעו מהפכה, אך למעשה הם היו חסרים מנהיגות יוזמת ונחושה, בעלת אסטרטגיה מעשית וברורה. נראה כי ההצהרות הסוציאליסטיות היו בעיקרו של דבר מן השפה אל החוץ. אך אפקט הפחד שנוצר בקרב המעמד הבינוני והגבוה היה ברור וממשי. בנוסף לכך, חולשתה של הממשלה הליברלית להתמודד עם השביתות, ההפגנות והמהומות שביצעו הסוציאליסטים רק שיחקה לטובת הפשיסטים. כך רבים מקרב העם נהרו לחיקה של התנועה הפשיסטית בתקווה שהיא תצליח להחזיר את הסדר על כנו. בנוסף לכך, פקידים רבים במוסדות המדינה – כמו הצבא, המשטרה, בתי המשפט ואפילו משפחת המלוכה – החלו להצטרף ולתמוך בתנועה הפשיסטית.  

לבסוף באוקטובר 1922 הפשיסטים גמרו אומר לתפוס את השלטון המדיני על איטליה כולה. הם הבינו כי הן החולשה של הסוציאליסטים ושל הממשלה הליברלית, והן התמיכה לה הם זכו מרשויות השלטון השונות, מהווים שעת כושר שטומנת בחובה סיכוי גבוה להצלחה. לשם תפיסת השלטון הפשיסטים ארגנו מצעד שבו עשרות אלפים מתומכיהם מרחבי איטליה כולה שעטו לעבר רומא. המצעד לא היה בעל אופי הפגנתי שגרתי, אלא יותר דמה להיות מסע כיבוש שנועד לבצע הפיכה אלימה ולהשתלט על מוסדות השלטון. המלך ויטוריו עמנואלה השלישי, שחשש שמא הפשיסטים יבצעו הפיכה שבה יאלץ לוותר על כסאו לא הכריז על מצב חירום, ולעומת זאת מינה את מוסוליני לתפקיד ראש הממשלה והטיל עליו להרכיב קואליציה.

4. סיכום

במובנים מסוימים הפשיזם האיטלקי הוא גולם שקם על יוצרו. בראשיתו נוצר הפשיזם כבשר מבשרה של המפלגה הסוציאליסטית, אמנם כחלק מהאגף הרדיקלי ומיליטנטי שלה, אך הוא ינק את מזגו המהפכני מהאידיאולוגיה האנטי-דמוקרטית, האנטי-פרלמנטרית והאנטי-ליברלית הרשמית והמרכזית של המפלגה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחר שלא הצליח לשכנע את המפלגה לתמוך בהצטרפות איטליה למלחמה, יצא הפשיזם לדרך עצמאית. בדרכו זו חבר לכוחות פוליטיים שונים, אשר המכנה המשותף שחיבר ביניהם היה העוינות לסוציאליזם המהפכני בעל הזהות המעמדית והבין-לאומית. הסוציאליסטים, שהיו בעלי כוח רב אך נעדרי מנהיגות נחושה ומרחיקת ראות, לא השכילו להבין את הפשיזם לאשורו ולכן לא נהגו בפרגמטיות ולא חברו לכוחות פוליטיים אחרים במטרה לחסום את התעצמותו.

ספרים נוספים שבהם נעזרתי

מק-סמית דניס. מוסוליני. תל אביב: עם עובד, 2004.

נויברגר בנימין. דיקטטורות: איטליה הפשיסטית. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2009.

שטרנהל זאב, מריו שניידר ומאיה אשרי. יסודות הפשיזם: ממד תרבותי למהפכה פוליטית. תל אביב: עם עובד, 1992.