בעשרים
ותשעה ביולי 1954 התרסק אוריון "אורי" גלין עם מטוס הפייפר שלו לעבר קהל
רב בקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת, בזמן טקס חנוכת האנדרטה לזכר הצנחן פרץ גולדשטיין,
הרג 17 אנשים ופצע 25 נוספים. בעשרים וארבעה במרץ 2016 דרך את נשקו אלאור אזריה
וירה למוות בראשו של עבד אל-פתאח א-שריף, מחבל תושב חברון שביצע פיגוע דקירה בעמדת
צה"ל בתל רומיידה, ושכב על הקרקע במצב פציעה קשה. שתי התקריות עוררו בארץ
מהומה רבה, כאשר הציבור נחלק בין תומכים בצעיר שטוענים כי אין לטעון קו תקיף נגדו
ובוודאי לא להענישו, לבין אלו שרואים את מעשיו בחומרה רבה ודורשים שייתן עליהם את
הדין. בסופו של דבר ובחלוף השנים, תדמיתם של שני הצעירים לא נפגעה יחסית, הם אינם
מתנצלים ומסמלים בעיני רבים את "הילד של כולנו", שמעשיו נסלחים במציאות
הישראלית הקשה. בחיבור זה אעמוד על הדומה והשונה בין שני האירועים בכלל ובין שני
הצעירים בפרט, וכיצד אלה מתקשרים להתפתחות החברה בארץ בין השנים האלה.
אורי
גלין היה בן 26 בעת התקרית. בן קבוצת דגניה, בוגר הפלמ"ח שלחם במלחמת
העצמאות, ביקש להתקבל לקורס טיס ונדחה. את רישיון הטיס שלו השיג באופן אזרחי
בארגון "קלוב התעופה לישראל", שם שימש גם כמדריך. בד בבד הספיק גם לכתוב
שירה, לנצח באליפות ישראל בזריקת דיסקוס ולהשתתף באולימפיאדת הלסינקי. לפיכך,
מדובר ללא ספק באחד מ"יפי הבלורית והתואר", דמות נערצת על-ידי הציבור
הרחב בשנות החמישים בארץ. אלאור אזריה, לעומת-זאת, היה בן 20 כשירה במחבל השכוב,
חובש קרבי בגדוד שמשון, בן למשפחה מזרחית מרמלה – "מלח הארץ" של ימינו.
ואולם בראייה לאחור ניתן היה לזהות בעייתיות ברקע של שני הצעירים. חבריו לנשק של
אורי גלין העידו כי בזמן המלחמה הפר פקודות, ולאחר מכן ביצע תמרונים אוויריים
מסוכנים בגובה נמוך מעל חופי תל-אביב ומעל בניינים בעיר. בדומה לכך, אלאור אזריה
התגלה כתומך בארגון האוהדים הימני-הקיצוני לה-פמיליה, וברוח התקופה נשלפו פוסטים
שהוא ומי ממשפחתו כתבו בפייסבוק בעד הרג ערבים ומחבלים.
אף-על-פי-כן,
לשני הצעירים היו תומכים רבים בקרב הציבור. בשבועון "העולם הזה" סוקר
אורי גלין באופן חיובי בלבד. אורי אבנרי, עורך השבועון, טען כי גלין "היה אחד
משלנו", גיבור טראגי מול ממסד רקוב ומיושן שאחראי לשורת מחדלים שהובילו
לאסון. גם אלאור אזריה חובק בידי אזרחים רבים שסברו כי "עדיף מחבל מת מחייל
בכלא", הפגינו מחוץ לכותלי בית המשפט שבו נערך משפטו וקיבלו אותו בשירה
וריקודים לאחר שחרורו ממאסר. שלא כמו בשנות החמישים, התמיכה באלאור אזריה ניתנת
לכימות, וסקרים שנערכו הראו כי 57% מהציבור התנגד למעצרו ורוב של 74% מההתבטאויות
ברשתות החברתיות היו בעדו. ואולם, במקרה של אלאור אזריה החיבוק הגיע לא רק מהציבור
אלא גם ממנהיגות המדינה. מלבד שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי אייזנקוט
שדאגו לגנות את המעשה וביקשו לחכות עם הצהרות התמיכה עד תום התהליכים המשפטיים, עצרות
תמיכה באזריה נערכו בארגון ומימון עיריית בית שמש ועיריית רמלה. חברי כנסת ושרים רבים
מימין ומשמאל כמו בנימין נתניהו מהליכוד, אביגדור ליברמן מישראל ביתנו ושלי
יחמוביץ' מהעבודה הגנו עליו ואף דרשו להעניק לו חנינה. הגדילו לעשות שרון גל
מישראל ביתנו שגייס כ-400 אלף שקלים בקמפיין מימון המונים לטובת הגנת אזריה, וירון
מזוז מהליכוד שגייס את אזריה לטובת קמפיין הבחירות שלו ב-2019.
אם כן,
האהדה הציבורית לאלאור אזריה בשנת 2016 היתה רחבה וגלויה פי כמה מהאהדה לאורי גלין
ב-1954. יש שיטענו כי היקף האהדה תואם את חומרת המעשים, ויש כי יטענו כי זהו יחס דווקא
הפוך. מחד גיסא רשלנותו של אורי גלין, שהתעקש להצניח איגרת ברכה מאת ארגון
"קלוב התעופה לישראל" על המוזמנים בטקס גם כאשר זו הסתבכה בגלגלי המטוס
והיה עליו להוציא מחצית מגופו מהמטוס כדי לחלץ אותה – הביאה לאסון גדול יותר
מבחינה כמותית. שבעה עשר הרוגים, ביניהם קצין צה"ל, צנחנים ששרדו שליחות
מסוכנת לאירופה ומנהיגי הישוב. ולכן, קל להבין שגלין לא עורר אהדה כה מוחצת כמו
אזריה שישים שנה מאוחר יותר, שהיה בעיצומה של פעילות מבצעית, והרג אדם אחד בלבד
מצד האויב שרגעים ספורים לפי כן ניסה להרוג חיילי צה"ל. מאידך גיסא, ראייה
פילוסופית יותר מביאה למסקנה שאת אורי גלין היה צריך להיות קל יותר לאהוד שכן אין
חולק על כך שהתרשל ללא כוונה להרוג, ובוודאי אין להאשים אותו ברצח. ואילו אלאור
אזריה וידא הריגה באדם חי, תוך הפרת פקודה ועבירה חמורה על טוהר המידות, ללא סכנה
הנשקפת לחייו.
אני טוען
כי בין אם חשים כי מעשהו של גלין חמור יותר, ובין אם חשים כי מעשהו של אלאור אזריה
חמור יותר, קשה שלא לשים לב לגורם המשמעותי ביותר להבדל בהתייחסות אליהם, זוהי רוח
התקופה. אסון מעגן התרחש כשש שנים לאחר הקמת המדינה. הימים הם ימי תקופת הצנע,
האזרחים עדיין צייתנים ויראי שלטון וצבא שזה אך "הגישו להם על מגש של
כסף" מדינה. כראייה לכך אפשר לספר מתוך אירוע עצמו כיצד משה שרת, ראש הממשלה
שנכח בטקס וכמעט שילם על כך בחייו, הורה לדחות את פרסומו עד ליום שאחרי, וכלי
התקשורת צייתו. כלומר, מדובר באווירה שבה אין חולקים על השלטון מלבד בחדרי חדרים
או אולי במאמר מנומס בשבועון חתרני כמו "העולם הזה". ואם ועדת החקירה
מצאה לנכון להעמיד את אורי גלין לדין, יש למצות עימו את התהליכים. בשנת 2016 לעומת
זאת, מוסדות המדינה אינם קדושים כבעבר. אירוע הירי של אלאור אזריה מצולם במצלמת
הסלולארי של פעיל ארגון בצלם ונשלח תוך שניות לכתבי החדשות של כל ערוצי התקשורת.
וכל אזרח ואזרח מנהל עיתון פרטי ברשתות החברתיות ורשאי להתבטא כאוות רצונו, בעד
ונגד האירוע, כמו גם להפיץ במהירות הברק חדשות כזב ששמע בנוגע לאירוע. לכן, כל
אירוע מנופח פי כמה מגודלו, וקולן של קבוצות כוח מהדהד בעוצמה בשיח הציבורי, בוודאי
על נושא כה נפיץ. לבסוף, בשנת 2016 גם בעיני המנהיגים וחברי הכנסת עצמם מוסדות
המדינה והחלטותיהם אינם מקודשים, והם מרשים לעצמם להתבטא נגדם חדשות לבקרים, כמו
למשל נגד פסק הדין שהרשיע את אלאור אזריה בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת.
מאידך,
יהיה זה פזיז ונאיבי לסכם את החיבור הזה בתחושה הפופולרית לעיתים ש"פעם היה
טוב והיום רע, פעם החוק היה חלוט ובלתי ניתן לערעור וכיום בזים לו". הייתכן
שהמצב הפוך? הרי מי שנשפט ושילם במאסר בסופו של יום היה אלאור אזריה ב-2016, למרות
עצרות התמיכה והתלהמות חברי הכנסת, ולמרות שמי שהרג היה מחבל. ואילו נגד אורי
גלין, לאחר כמה שבועות של משפט, בוטלו ההאשמות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה והוא
מעולם לא שילם לחברה על רשלנותו. יש שיקראו לזה טיוח, במלוא מובן המילה. ועצם
העובדה הזאת, יש בה להעיד כי דווקא בשנות החמישים, ההליך החוקי במדינת ישראל היה
פחות סדור, פחות מושפע אולי מביקורת חיובית מפנים ומחוץ, ויותר נתון לגחמות הקבוצה
השלטת במדינה, במקרה זה מפלגת מפא"י, שהיתה בין מארגני הטקס והנאשם היה אחד
מטובי בניה.
כיצד בכל
זאת אסכם את החיבור? אחזור למשותף בין המקרים וכיצד זה מעיד על החברה בישראל, אז
והיום. אורי גלין למד רפואה בארה"ב, חזר ארצה ושימש כרופא, מרצה ועסקן בענף
האתלטיקה. בראיון בשנת 2002 טען שאינו חש אשם ואין בכוונתו להתנצל. ערך הוויקיפדיה
המורחב שלו מציין ולו בפסקה אחת את אסון מעגן. גם אלאור אזריה מעולם לא התנצל, הוא
אף התגאה במעשיו ("נכנס לכלא בראש מורם") ונחשב בעיני רבים לגיבור
לאומי. לא מן הנמנע כי בעתיד נראה אותו עוסק בעשייה ציבורית ואולי אפילו נבחר
לכנסת ישראל. החברה הישראלית, בשנות החמישים כמו גם בימינו אנו, נוטה
"לחבק" את הילדים שלה ולתמוך בהם גם אם שגו והרגו רבים, גם אם וידאו
הריגה באדם שכוב על הקרקע. המסר שאנו נותנים לילדינו ברור: המציאות קשה. אתם
נשלחים אליה בגיל צעיר. גם אם ניתן לכם סטירה על היד, דעו שזה בסדר לטעות. העיקר
שתחזרו בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה