יום שני, 27 ביוני 2016

התוכן וההקדמה - יכול היה להיות יותר גרוע.


על פניו ניתן להבחין בבעיה מהותית. החלק הראשון מופיע תחת הכותרת 'מהי מדינה יהודית?' ואילו החלק השני תחת הכותרת 'מהי מדינה דמוקרטית?'. הדיכוטומיה הזו מיותרת לחלוטין. ניתן להבין ממנה שתתכן מדינה יהודית שאיננה דמוקרטית. 'תתכן' במובן של 'לא נורא', או 'אם לא תהיה ברירה'. היסטורית הטענה הזו נכונה כמובן. פעמיים. פעם אחת כי בעבר היתה מדינה יהודית שלא היתה דמוקרטית. פעם שנייה כי ההיסטוריה האנושית מלמדת שהכל אפשרי. היטלר, צפון-קוריאה, סוריה, וגם מהפכה צרפתית, חוקה אמריקנית והתמוטטות ברה"מ. אבל הספר איננו ספר בלוגיקה היסטורית והוא גם לא ספר העוסק באוטופיות. מדובר בספר אזרחות ולכן נקודת המוצא חייבת היתה להיות מצב הדברים הנוכחי: ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית בהגדרתה הפנימית והחיצונית גם יחד.

הפנימית – תכנית באזל מ-1897 ביטאה את העקרון לפיו הבית הלאומי\מדינת הלאום היהודית תהיה דמוקרטית בשלושה מובנים מובהקים – ביחסים בין היהודים לבין עצמם; ביחסים בין יהודים ללא-יהודים שיהיו אזרחי המדינה הזו; וביחסי המדינה הזו עם 'משפחת העמים'. תכנית באזל עומדת בבסיסה של 'הכרזת העצמאות', מסמך 'פנימי' המשוחח למעשה עם נקודת המבט החיצונית.

החיצונית - הצהרת בלפור, כתב המנדט, כל מסמכי ועדות החקירה של הבריטים, הצעת החלוקה של 1937 ו-1938, ומעל לכל דוח אונסקופ מ-1947 שעמד בבסיס 'החלוקה', כל אלו חזרו למעשה על 'תכנית באזל' שממילא לא היתה 'המצאה יהודית' אלא עקרון משפטי-מדיני-פוליטי שהלך והתגבש לכל המאוחר מאז ראשית המאה ה-19 ושהוא עדיין הבסיס הסביר ביותר גם 200 שנה לאחר מכן (כבסיס לאיזון בין זכויות וחובות הפרט, זכויות וחובות הקבוצה [קהילה\אומה] וזכויות וחובות האנושות).

יתכן ואף סביר להניח כי רעיונות אלו עולים בדיון בספר עצמו, אבל לפתיחה יש מסר בפני עצמו, וכמובן לתוכן. עצם ההפרדה בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' היא טעות עקרונית (או הטייה אידיאולוגית-פוליטית לעומתית)
לא זה המקום לעבור על המשמעות הגלויה או הנסתרת של שמות הפרקים, ולו על סמך ההנחה שלא תמיד המעט מחזיק את המרובה. רוצה לומר שכל פרק ראוי לדיון נפרד שאף אם יתמהמה בוא יבוא.

כן, יש עוד שני חלקים אך הם פחות בעייתיים ובעצם על פניהם לא אמורה להיות עימם שום בעיה מהותית מהסוג שהוצג לעיל (הדיכוטומיה המוטעית 'יהודית' מול 'דמוקרטית'). החלק השלישי עוסק ב'משטר ופוליטיקה בישראל' ולפי רשימת הפרקים מדובר בתאור שגרתי של הנושא, ואילו החלק הרביעי מופיע תחת הכותרת 'חברה ופוליטיקה בישראל' וכולל בסך הכל שלושה פרקים שאין ספק שיחייבו דיון מאד מאד מורכב (תקשורת ופוליטיקה, אתגר החיים המשותפים, עמדות על דמותה הרצויה של ישראל). לכל אלו נגיע בהמשך הדרך.

בנוגע ל'פתח הדבר' אפשר לומר את הדברים הבאים:

הפיסקה הראשונה מתחילה בדיכוטומיה הנזכרת ואין צורך להוסיף כלום. המשך הפיסקה הוא קריאה למעורבות אזרחית ואי אפשר לומר מלה רעה על כך. הפיסקה השנייה מתחילה באיזכור מגילת העצמאות ואין אלא לברך על כך וגם על הדגש לפיו ישראל היא "מדינה של כל האזרחים" כמו גם מדינת העם היהודי. ניתן היה לחשוב שמשפט כזה מכיל בתוכו בעייתיות גדולה – שכן 'שייכותה' של המדינה ל'בני הלאום היהודי החיים בתפוצות ואינם אזרחי המדינה' אינה כ'שייכותה' ל'כל האזרחים'. מדובר במשפט בעייתי אך מהסוג שטוב שהוא מופיע כבר בפתיח, כי הוא מזמין דיון בכלל ודיון היסטורי-משווה בפרט. מעיון בכותרות החלק הראשון יש לקוות שדיון כזה מופיע. בכל אופן נגיד כאן בקיצור כי 'שייכות' של מדינה לעם מסויים איננה מיוחדת למקרה היהודי (ובניגוד לחוכמה מקובלת לא מדובר בפיצוי של העולם על השואה) אלא למדינות רבות בעולם, וכי 'שייכות' במובן הסמלי-רגשי איננה עומדת באותה מדרגה של 'שייכות' במובן של חובות וזכויות אזרח. מבחינה זו הצהרת הכוונות של כותבי הספר – "ליצור מכנה משותף לכלל התלמידים במערכת החינוך שעתידים להיות אזרחים בוגרים במדינה" – מבורכת ונכונה. כך גם לגבי כוונת הספר לעסוק באקטואליה ולאפשר לכל תלמיד "גיבוש עמדה אישית". אמן ואמן. אין אלא לתהות האם הדברים הללו אמורים להיות מיושמים גם במערכת החינוך העצמאית ('חרדים' בעברית).


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה