עיון
בפרקים א' ו- ב' מעלה כמה בעיות, רובן ככולן מינוריות, ובלבד שנעשית השלמה על ידי
המורה בכיתה.
ראשית,
הצגת ארגוני המחתרת בנשימה אחת (הגנה, אצל ולחי) מעוותת שתי אמיתות היסטוריות
חשובות. האחת – הפרופורציות בין שלושת הארגונים. היחס היה 1:10 בין ההגנה לאצל,
ו-1:10 בין האצל ללחי. במלים אחרות, הבסיס לצה"ל היה ארגון ההגנה. השנייה –
מהות ההבדלים בין הארגונים ומשמעות עצם הקמתם. בהקמת 'ההגנה' היה שותף זאב
ז'בוטינסקי, אותו איש שעל בסיס עמדותיו הפוליטיות הוקם האצ"ל. עמדות פוליטיות
אלו, כל כמה שהן לגיטימיות וסבירות, לקו במימד אחד מהותי: ז'בוטינסקי שלל למעשה את
עקרון מרות הרוב, בכך ש'עשה שבת לעצמו'. לא פלא שמקימי הלח"י היו פורשים
שסרבו לקבל את מרותו שלו ו'עשו שבת לעצמם'. שיאו של תהליך זה בפרשת 'אלטלנה' אך
ביטויי סרבנות פוליטית מימין ומשמאל מוכרים בישראל של ימינו עד לרגעים אלו ממש.
שנית,
הפרק חוזר על האגדה לפיה לקח השואה הוא שהביא את אומות העולם להחלטה 181. כפישהראה דן מכמן והראו אחרים, מניעי קבלת ההחלטה היו אחרים לחלוטין: אסטרגיים,
פוליטיים, אינטרסנטיים וכן הלאה. עצם העובדה שהעיתונות עקבה מקרוב אחר אניית
המעפילים 'אקסודוס' שבמשך כמה שבועות נעה
ברחבי הים התיכון עד שעגנה בהמבורג (!) מלמדת על כך שמה שהיה ברור ליהודים
('לקח השואה') לא היה ברור כלל ללא-יהודים. כמו כן ראוי להזכיר בהקשר זה את משפטי
נירנברג שנערכו ב-1946 ושבמסגרתם לא נזכר כלל רצח העם היהודי במסגרת פשעי המלחמה שביצעו
הנאצים. אפשר לראות בכך נקודת שפל נוספת של האנושות, ואפשר לראות בכך עוד ביטוי של
מורכבותה של ההיסטוריה האנושית. כך או אחרת, דומה שמנקודת מבטו של הדיון העוסק
בצידוק של מדינת ישראל יש לעצם העובדה שהחלטה 181 התקבלה ממניעים מדיניים
ופוליטיים משקל גדול בהרבה מאשר קבלתה ממניעים של נקיפות מצפון. ההוכחה לכך היא
בשימוש הקלוקל והמעוות שעושים מכחישי שואה ומכחישי ציונות בימינו בטיעון חסר השחר
הזה המוצג בספר כעובדה שאין להרהר אחריה. שהרי אם צידוקה של מדינת ישראל הוא
השואה, הרי שמשעה שמדינת ישראל עשתה שואה ('נכבה') לפלסטינים – והיא ממשיכה לעשות
זאת באמצעות המחסומים או פשעי המלחמה לכאורה בעזה ('בית הכלא הגדול בעולם') – הרי
שאין לה שום דכות קיום. מעתה אמור שהחלטה 181 התקבלה על בסיס עקרון ההגדרה העצמית
שהפך למוסכמה בינלאומית לכל המאוחר ב-1919, בדיוק כפי שכתוב בתחילתו של הפרק. את
השואה אפשר וצריך לשמור לעניינים אחרים
שלישית,
בדיון בתוצאות מלחמת העצמאות אין כלל זכר לכ-65,000 פליטי מלחמה יהודים, שבדיוק
כמו אחיהם הפלסטינים נאלצו לעקור מבתיהם בנסיבות של מלחמת 'האזרחים'. כמחצית ממספר
זה היו יהודים שחיו בירושלים, שלמעשה החליפו מקומות עם מספר דומה (כ-35,000) של
פלסטינים. שאר פליטי המלחמה היהודיים היו תושבים שגרו בערים מעורבות כמו חיפה ותל
אביב-יפו, וכמובן אלפי יהודים שחיו בישובי ספר (נזכיר למשל את פליטי ניצנים שחיו
בגבעת ברנר מחודש מאי 1948 ועד להקמת הישוב ההרוס יותר משנה מאוחר יותר). העובדה שבימינו
אף אחד כמעט איננו מדבר על פליטי המלחמה
היהודים של מלחמת 1948 נובעת מכך שהיהודים הקימו מדינה שמטרתה היתה לדאוג לזכות
האדם הבסיסית ביותר: גג של בית קבע מעל לראשו. אך בדיון על אופי המלחמה ב1948 חובה
לציין עובדה זו לאו דווקא כדי להצביע על איזון, אלא קודם כל כדי להמחיש את האופי
האזרחי שלה, לפחות עד יולי 1948. היתה זו מלחמת 'אזרחים' במובן זה שהיא התנהלה
בקרב האוכלוסייה האזרחית, עובדה שחייבה את ההנהגה הצבאית היהודית לנקוט בין השאר
ב'תכנית ד' המפורסמת שנהוג להציגה באופן מעוות, כבסיס לטיהור אתני וכד' טיעונים
חסרי שחר שעובדת התקבלותם נובעת בדיוק מאותה הבורות הכוללת את העדר המידע על פליטי
המלחמה היהודיים.
לסיכום,
מנקודת המבט של פרקים א'- ב' בספר האזרחות, עולה כי הטחת הביקורת כאילו מדובר בספר בעל
הטיה 'ימנית' נכונה לכל היותר בהקשר ההסבר הקלוש בנוגע למחתרות. בעניינים המהותיים
בהרבה – השפעת (כלומר אי השפעת) השואה על החלטת החלוקה ופליטי המלחמה היהודיים –
מדובר בהטייה 'שמאלית' מובהקת. נעיר כי לדעת כותב שורות אלו ההבחנה הרווחת בין
'ימין' ל'שמאל' מגוחכת בשל היותה חסרת תוכן, אבל במסגרת השיח הרווח מדובר במושגי
מפתח ולכן אין ברירה אלא להתייחס אליהם כפשוטם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה