פרק ה

פרק ה' שוב נפתח בהטייה 'שמאלית'. הגדרת ישראל (עוד לפני שקיבלה שם זה) כמדינה 'יהודית' מופיעה כבר בתכנית החלוקה של האו"ם (החלטה 181, כ"ט בנובמבר 1947). כפי שנאמר כבר בהערה אחרת, הבסיס להגדרה הזו הוצב לכל המאוחר ב-1919, בלי קשר לשואה או לנ'כבה' וכמובן לפני 'הכיבוש' ושאר הארועים שהתרחשו כאן מאז 1948.

הטענה לפיה ספר האזרחות החדש משקף את עמדת 'הימין' איננה מקבלת אישוש בנקודה זו, ואולי זה הזמן להציע פרדיגמה מחשבתית אחרת: לא 'שמאל' או 'ימין' אלא גישה היסטורית מוקפדת מול גישה אפולוגטית\תוקפנית. הגישה השנייה מאפיינת את השיח הישראלי משני צידיו. כאשר 'השמאל' היה בשלטון הוא נקט אפולוגטיקה ואילו 'הימין' תקף. בדור האחרון המצב הפוך והדברים ידועים.

ולכן, במקום לאמץ בכל פעם חד צדדיות פאסיבית או אגרסיבית, אפשר לאמץ באופן קבוע קו הנשען על עובדות היסטוריות. במלים אחרות, אסטרטגיה קלה לביצוע היא שאיפה לומר את הדברים כפי שהיו ולא על פי תפקידם הפוליטי המזדמן. במקרה הזה הגדרת ישראל כמדינה 'יהודית' שורשיה קודם כל במשפט הבינלאומי, וזאת בלי שהדבר סותר את שני המימדים האחרים שהפרק מציע כזוויות מבט: התרבותית והדתית.

שוב, בניגוד למתקפת 'ההטיה' מסתבר שכבר בפתיחת הפרק, בעמ' 57 כותבי הספר מקפידים לכתוב כי "גם המובן התרבותי של יהדות המדינה ויש שיאמרו שגם המובן הדתי (בהיותו ביטוי תרבותי) הווים אף הם ביטוי ללאומיות. לכן כל שלות המובנים הם מובנים שונים של דבר אחד: מדינת לאום יהודית".

בתור יהודי חילוני ציוני סוציאל-דמוקרט לא הייתי מנסח את הדברים טוב יותר. זוהי המסגרת למאבק הפנימי על דמותה של מדינת ישראל. כל דיבור – אולי מוטב לומר כל פיטפוט – אודות 'הסכנה בהפיכת ישראל למדינת הלכה' – איננו מעיד על המציאות אלא על הנוקטים בו. מי שאיננו מוכן להיאבק על דרכו בהבניית, יצירת והנכחת התרבות היהודית שלו, שלא יבוא בטענות אלו אלו שעושים זאת בשלל דרכים, כולל כמובן במישור החינוכי. צעקות נזיפות ונבואות זעם אינן תחליף לעבודה משמעותית בשדה התרבותי.

פרק עוסק כמובן בעוד סוגיות שאינן 'תרבותיות' גרידא. הסוגיה הראשונה המוצגת ב'שמאל' כביטוי מובהק של הפיכת ישראל למדינה לאומנית במקרה הטוב ולמדינה פשיסטית במקרה הסביר, היא סוגיית הקרקע. והנה עוד לפני שהפרק דן בבג"צ קעדאן המהולל (שגם בו בעלי ההטייה שאינם מודעים להטייתם נוהגים לקרוא רק את החלקים שנוח להם לקרוא) הוא מציג את בג"צ בורקאן המפורסם פחות אך החשוב פי כמה (לדעתי): מסתבר שכבר ב-1978, שנה לאחר ש"הפשיזם" הימני החל להכות כאן שורש, כתב השופט חיים כהן, שאין לחשוד בו חלילה בנטייה לאומנית או דתית ר"ל, שזכותם של יהודים לשקם בירושלים את הרובע היהודי וכי זכות זו איננה נחותה מזכותם של הארמנים או המוסלמים לרובע משלהם. חיים כהן לא כתב זאת במפורש כמובן אבל ניתן להרחיב את העקרון אותו ניסח – "רובע רובע ועדתו" – וליישמו למקרה של משפחת העמים: כשם שבירושלים מותר לכל עדה להנות מהגדרה עצמית, כך גם במסגרת האנושות מותר לכל עם להנות מהגדרה כזו, אפילו ליהודים.

בהמשך הפרק יש התייחסות צפוייה נכונה ומובנת מאליה להיבטים הציבוריים של התרבות היהודית, כמו השפה, לוח השנה והסמלים. טוב היה אילו כותבי הפרק היו מביאים קטע מספרם של אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין 'ישראל ומשפחת העמים' (2003) בו הם מראים שבשום מקום בעולם לא קיימת הניטרליות התרבותית שהיא משאת נפשם של אלו המפטפטים אודות 'מדינת אזרחיה' ושלכן (אלו מהם שמוצאם יהודי) מתביישים בכל ביטוי יהודי החל בהמנון וכלה בנבחרת האולימפית הלאומית.

בעולם הממשי אין ניטרליות תרבותית ואם כל הטענה היא שעודף דגש על זהות תרבותית פרטיקולארית עלול לבוא על חשבון ערכים אוניברסאליים, הרי שמדובר בטענה סבירה לחלוטין אבל גם כאן דומה שהתרבות היהודית לדורותיה עומדת יפה מאד במבחן האוניברסאליות והסובלנות, בוודאי ביחס לחלק גדול מהזרמים שהתפתחו בנצרות, ובלי ספק ביחס לרוב אם לא לכל הזרמים והגישות באסלאם, הרואות בסובלנות פנים-אסלאמית – קל וחומר חוץ אסלאמית – עניין בלתי אפשרי.

עוד ביטוי לאי-ההטייה של הספר יש בדוגמא המתייחסת למקומו של המשפט העברי בחוק יסודות המשפט. שוב, נזכיר כי חבורת הנהי שהציגה את הספר במונחים של 'סוף העולם ימינה' דיברה שוב ושוב על דרכה של ישראל להפוך ל'מדינת הלכה'. ובכן מסתבר שלפחות בכמה מהמקרים בהם  משמש המשפט העברי כבסיס לפסיקות משפטיות, התוצאה היא 'שמאלית' כלומר תומכת בזכויות אדם, כפי שניתן ללמוד מהפסיקה בעניין שמואל יחזקאל שלדעת בית המשפט הפעיל כוח בלתי סביר. הפסיקה היא משנת 2008, כלומר בעיצומה של "ההדרדרות" כביכול של ישראל אל עבר שלטון אימים חשוך ואטביסטי.

קו מאז'ינו של בעלי העמדה ההיסטרית הוא כל מה שקשור בענייני אישות. הרבנות הראשית היא מוסד של "כפייה דתית" וכן הלאה, והדברים ידועים. בתור חילוני שנישא בנישואים 'ריבוניים' (טקס יהודי-תרבותי שנוצר ומנוהל על ידי בני הזוג ואישיות המקובלת עליהם - אשה או גבר) וגם השיא שני זוגות בדרך זו, ושרק סיבות מנהליות הביאו אותו (כלומר אותי) לקיים טקס ברבנות על מנת לזכות ברישום 'נשוי' במסמכיו הרשמיים, אין צורך להסביר לי שיהדות היא יותר מאשר תרי"ג מצוות בפרשנות אורתודוכסית, בין אם 'פתוחה' כביכול בין אם פחות. אבל מכאן ועד להציג סוגייה זו כהוכחה להיות ישראל 'מדינת הלכה' או משהו דומה, המרחק לא רק גדול אלא בלתי עביר. זוהי עוד דוגמא לטענה שאיננה מלמדת על המציאות אלא על משמיעיה.

בשלב זה בכל אופן, הספר רק מציג העניין "המעורר מחלוקת בחברה הישראלית" ומבטיח לטפל בו "בחלק הרביעי". אבל הוא מיטיב לעשות כשהוא מזכיר כי "הרבנות הראשית פועלת מכוח סמכות שהקנה לה מוסד ממלכתי: הכנסת". במלים אחרות, בדיוק כמו רשות הרישוי, מכבי האש, רשות המים ונמל אשדוד, גם הרבנות הראשית פועלת כשלוחה של ריבונות העם. לא הרבנות הראשית מגדירה את הדמוקרטיה הישראלית אלא הדמוקרטיה הישראלית היא מסמיכה את הרבנות הראשית לפעול בתחום שמותר לה ולחדול בתחומים שאסור לה. את המרווח בין מותר לאסור בתחום האישות – כמו בכל תחום אחר – אמורה לקבוע הדמוקרטיה בכלים העומדים לרשותה. מי שסבור שהכלי היחיד לתיקון המציאות הוא כותרות בעיתון הוא זה המחליש את הדמוקרטיה.פרק ה' שוב נפתח בהטייה 'שמאלית'. הגדרת ישראל (עוד לפני שקיבלה שם זה) כמדינה 'יהודית' מופיעה כבר בתכנית החלוקה של האו"ם (החלטה 181, כ"ט בנובמבר 1947). כפי שנאמר כבר בהערה אחרת, הבסיס להגדרה הזו הוצב לכל המאוחר ב-1919, בלי קשר לשואה או לנ'כבה' וכמובן לפני 'הכיבוש' ושאר הארועים שהתרחשו כאן מאז 1948.

הטענה לפיה ספר האזרחות החדש משקף את עמדת 'הימין' איננה מקבלת אישוש בנקודה זו, ואולי זה הזמן להציע פרדיגמה מחשבתית אחרת: לא 'שמאל' או 'ימין' אלא גישה היסטורית מוקפדת מול גישה אפולוגטית\תוקפנית. הגישה השנייה מאפיינת את השיח הישראלי משני צידיו. כאשר 'השמאל' היה בשלטון הוא נקט אפולוגטיקה ואילו 'הימין' תקף. בדור האחרון המצב הפוך והדברים ידועים.

ולכן, במקום לאמץ בכל פעם חד צדדיות פאסיבית או אגרסיבית, אפשר לאמץ באופן קבוע קו הנשען על עובדות היסטוריות. במלים אחרות, אסטרטגיה קלה לביצוע היא שאיפה לומר את הדברים כפי שהיו ולא על פי תפקידם הפוליטי המזדמן. במקרה הזה הגדרת ישראל כמדינה 'יהודית' שורשיה קודם כל במשפט הבינלאומי, וזאת בלי שהדבר סותר את שני המימדים האחרים שהפרק מציע כזוויות מבט: התרבותית והדתית.

שוב, בניגוד למתקפת 'ההטיה' מסתבר שכבר בפתיחת הפרק, בעמ' 57 כותבי הספר מקפידים לכתוב כי "גם המובן התרבותי של יהדות המדינה ויש שיאמרו שגם המובן הדתי (בהיותו ביטוי תרבותי) הווים אף הם ביטוי ללאומיות. לכן כל שלות המובנים הם מובנים שונים של דבר אחד: מדינת לאום יהודית".

בתור יהודי חילוני ציוני סוציאל-דמוקרט לא הייתי מנסח את הדברים טוב יותר. זוהי המסגרת למאבק הפנימי על דמותה של מדינת ישראל. כל דיבור – אולי מוטב לומר כל פיטפוט – אודות 'הסכנה בהפיכת ישראל למדינת הלכה' – איננו מעיד על המציאות אלא על הנוקטים בו. מי שאיננו מוכן להיאבק על דרכו בהבניית, יצירת והנכחת התרבות היהודית שלו, שלא יבוא בטענות אלו אלו שעושים זאת בשלל דרכים, כולל כמובן במישור החינוכי. צעקות נזיפות ונבואות זעם אינן תחליף לעבודה משמעותית בשדה התרבותי.

הפרק עוסק כמובן בעוד סוגיות שאינן 'תרבותיות' גרידא. הסוגיה הראשונה המוצגת ב'שמאל' כביטוי מובהק של הפיכת ישראל למדינה לאומנית במקרה הטוב ולמדינה פשיסטית במקרה הסביר, היא סוגיית הקרקע. והנה עוד לפני שהפרק דן בבג"צ קעדאן המהולל (שגם בו בעלי ההטייה שאינם מודעים להטייתם נוהגים לקרוא רק את החלקים שנוח להם לקרוא) הוא מציג את בג"צ בורקאן המפורסם פחות אך החשוב פי כמה (לדעתי): מסתבר שכבר ב-1978, שנה לאחר ש"הפשיזם" הימני החל להכות כאן שורש, כתב השופט חיים כהן, שאין לחשוד בו חלילה בנטייה לאומנית או דתית ר"ל, שזכותם של יהודים לשקם בירושלים את הרובע היהודי וכי זכות זו איננה נחותה מזכותם של הארמנים או המוסלמים לרובע משלהם. חיים כהן לא כתב זאת במפורש כמובן אבל ניתן להרחיב את העקרון אותו ניסח – "רובע רובע ועדתו" – וליישמו למקרה של משפחת העמים: כשם שבירושלים מותר לכל עדה להנות מהגדרה עצמית, כך גם במסגרת האנושות מותר לכל עם להנות מהגדרה כזו, אפילו ליהודים.

בהמשך הפרק יש התייחסות צפוייה נכונה ומובנת מאליה להיבטים הציבוריים של התרבות היהודית, כמו השפה, לוח השנה והסמלים. טוב היה אילו כותבי הפרק היו מביאים קטע מספרם של אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין 'ישראל ומשפחת העמים' (2003) בו הם מראים שבשום מקום בעולם לא קיימת הניטרליות התרבותית שהיא משאת נפשם של אלו המפטפטים אודות 'מדינת אזרחיה' ושלכן (אלו מהם שמוצאם יהודי) מתביישים בכל ביטוי יהודי החל בהמנון וכלה בנבחרת האולימפית הלאומית.

בעולם הממשי אין ניטרליות תרבותית ואם כל הטענה היא שעודף דגש על זהות תרבותית פרטיקולארית עלול לבוא על חשבון ערכים אוניברסאליים, הרי שמדובר בטענה סבירה לחלוטין אבל גם כאן דומה שהתרבות היהודית לדורותיה עומדת יפה מאד במבחן האוניברסאליות והסובלנות, בוודאי ביחס לחלק גדול מהזרמים שהתפתחו בנצרות, ובלי ספק ביחס לרוב אם לא לכל הזרמים והגישות באסלאם, הרואות בסובלנות פנים-אסלאמית – קל וחומר חוץ אסלאמית – עניין בלתי אפשרי.

עוד ביטוי לאי-ההטייה של הספר יש בדוגמא המתייחסת למקומו של המשפט העברי בחוק יסודות המשפט. שוב, נזכיר כי חבורת הנהי שהציגה את הספר במונחים של 'סוף העולם ימינה' דיברה שוב ושוב על דרכה של ישראל להפוך ל'מדינת הלכה'. ובכן מסתבר שלפחות בכמה מהמקרים בהם  משמש המשפט העברי כבסיס לפסיקות משפטיות, התוצאה היא 'שמאלית' כלומר תומכת בזכויות אדם, כפי שניתן ללמוד מהפסיקה בעניין שמואל יחזקאל שלדעת בית המשפט הפעיל כוח בלתי סביר. הפסיקה היא משנת 2008, כלומר בעיצומה של "ההדרדרות" כביכול של ישראל אל עבר שלטון אימים חשוך ואטביסטי.

קו מאז'ינו של בעלי העמדה ההיסטרית הוא כל מה שקשור בענייני אישות. הרבנות הראשית היא מוסד של "כפייה דתית" וכן הלאה, והדברים ידועים. בתור חילוני שנישא בנישואים 'ריבוניים' (טקס יהודי-תרבותי שנוצר ומנוהל על ידי בני הזוג ואישיות המקובלת עליהם - אשה או גבר) וגם השיא שני זוגות בדרך זו, ושרק סיבות מנהליות הביאו אותו (כלומר אותי) לקיים טקס ברבנות על מנת לזכות ברישום 'נשוי' במסמכיו הרשמיים, אין צורך להסביר לי שיהדות היא יותר מאשר תרי"ג מצוות בפרשנות אורתודוכסית, בין אם 'פתוחה' כביכול בין אם פחות. אבל מכאן ועד להציג סוגייה זו כהוכחה להיות ישראל 'מדינת הלכה' או משהו דומה, המרחק לא רק גדול אלא בלתי עביר. זוהי עוד דוגמא לטענה שאיננה מלמדת על המציאות אלא על משמיעיה.

בשלב זה בכל אופן, הספר רק מציג העניין "המעורר מחלוקת בחברה הישראלית" ומבטיח לטפל בו "בחלק הרביעי". אבל הוא מיטיב לעשות כשהוא מזכיר כי "הרבנות הראשית פועלת מכוח סמכות שהקנה לה מוסד ממלכתי: הכנסת". במלים אחרות, בדיוק כמו רשות הרישוי, מכבי האש, רשות המים ונמל אשדוד, גם הרבנות הראשית פועלת כשלוחה של ריבונות העם. לא הרבנות הראשית מגדירה את הדמוקרטיה הישראלית אלא הדמוקרטיה הישראלית היא מסמיכה את הרבנות הראשית לפעול בתחום שמותר לה ולחדול בתחומים שאסור לה. את המרווח בין מותר לאסור בתחום האישות – כמו בכל תחום אחר – אמורה לקבוע הדמוקרטיה בכלים העומדים לרשותה. מי שסבור שהכלי היחיד לתיקון המציאות הוא כותרות בעיתון הוא זה המחליש את הדמוקרטיה.