פרקים ג-ד

הדיון בפרקים ג'-ד' במילה אחת: סביר. על כל טענה כמעט שיש בו אפשר להתווכח אבל אין שם כמעט אף טענה שאין לה בסיס מוצק. מנקודת מבטו של היסטוריון יש בפרק הזה שני פגמים חשובים, חוסר אחד ונושא שאפשר היה לפתח עוד.

הפגם האחד – בתאור הקצר של משה הס מוצג ניגוד בין היותו סוציאליסט לבין היותו אחד ממבשרי הציונות. בהמשך לדברים שנכתבו כבר בבלוג הזה, גם כאן יש ביטוי לדיכוטומיה שיקרית גם קונספטואלית וגם היסטורית. קונספטואלית מהסיבה הפשוטה שכשם (כפי שמסביר הפרק היטב) אין חובה שמדינת אזרחיה תהיה גם דמוקרטית, כך – במהופך – אין שום מניעה שאדם יהיה גם סוציאליסט וגם ציוני (וגם דמוקרט). זהו בדיוק העניין ההיסטורי: היסטורית זה היה המקרה של משה הס, שלא לדבר על אישים ידועים נוספים, מדוד בן-גוריון, עבור בברל כצנלסון ויצחק טבנקין, וגמור ביגאל אלון, לוי אשכול ושלי יחימוביץ. כל אלו גם יהודים, גם סוציאליסטים, גם חדורי תודעה אזרחית וגם ראו בדמוקרטיה עניין מהותי. משה הס לא היה הראשון להציע חיבור בין סוציאליזם ללאומיות. למעשה הוא דור ב' של התפיסה הזו ששורשיה לכל המאוחר במהפכה הצרפתית.

הפגם השני – בהגדרת הגלובליזציה חוזרת טעות רווחת אצל לא-היסטוריונים והיא לדבר על התהליכים המגדירים אותה במונחים של "בשלושים השנים האחרונות". ההגדרה המופיעה בפרק מתקיימת לפחות 300 שנה. אין ספק שקצב המרכיבים הגלובליים בימינו מהיר בהרבה אבל שאלות היסוד שהגלובליזציה הביאה עימה – ובהקשר של פרק זה שאלת היחס בין מדינת לאום לבין המערכת הבינלאומית – דומות למדי לכל הפחות מאז ימי קונגרס וינה ב-1814 ועד עצם היום הזה. 

אדרבא, הטענה המרכזית של הפרק הזה לפיה למרות הגלובליזציה מדינת הלאום עדיין רחוקה מאד להעלם מהעולם (טענה פרו-ציונית מובהקת המקובלת גם על כותבי הספר וגם על מי שכותב כרגע את המלים האלו בבלוג הזה), רק מקבלת חיזוק מהעובדה לפיה גלובליזציה היא עניין בן 300 ולא בן 30 שנה. מדינת ישראל מיומה הראשון – בדיוק כמו ארה"ב מיומה הראשון יותר מ-170 שנים קודם לכן – נאלצה להתמודד עם המציאות הגלובלית על שלל מימדיה: הכלכליים, התחבורתיים, המדיניים, התרבותיים וכן הלאה.

מה שמחזיר אותנו לנושא הראשון: אין שום מקריות בעובדה שמשה הס היה גם סוציאליסט וגם ציוני וכי תחזיתו-תקוותו התבססה על התבוננות בתהליכים שהתרחשו באירופה (הפרק מציין במפורש ובאופן ראוי להערכה את ספרו של הס 'רומא וירושלים' שכותרתו מעידה על תוכנו: ההשוואה שבין תקומת איטליה - 'רומא'  - באמצע המאה ה-19 לבין תקומה אפשרית ורצויה של העם היהודי - 'ירושלים' - בשנים הקרובות). שורשי הלאומיות והסוציאליזם ומכאן שורשי הלאומיות הסוציאליסטית או הסוציאליזם הלאומי במהפכה הצרפתית. מבחינה עקרונית העניין פשוט ביותר: כשם שצרפת על כל סמליה ומוסדותיה שייכת (על פי השקפת המהפכנים) לכל הצרפתים, כך גם כל הכלכלה הצרפתית שייכת לצרפתים. השייכות השנייה מובילה לרעיונות סוציאליסטיים (מגוונים מאד רצוי לזכור) ואילו הראשונה לרעיונות הלאומיים. 

במלים אחרות, ההגיון מלמד שבעל גישה לאומית אמור להיות סוציאליסט ולהפך, ושלכן התמיהה המתבקשת היא לא על החיבור בין לאומיות לסוציאליזם אלא על העדרו! במונחי ימינו עולה מאליה השאלה כיצד אנשי 'המחנה הלאומי' מוכנים למכור את כל נכסי הלאום (הגז הטבעי למשל) לכל המרבה במחיר. במונחי המאה הקודמת השאלה הפוכה אך זהה: באיזו מסגרת בדיוק מתכוונים המהפכנים הסוציאליסטיים לממש את רעיונותיהם לחלוקה צודקת ולשוויון אם לא במסגרת כלומר במסגרות לאומיות? באיזו שפה מדברים המהפכנים הפולנים? נכון. בפולנית. והרוסים? בדיוק. ברוסית. וההונגרים? בהונגרית. ועל איזו כלכלה רוצים הסוציאליסטים הבריטים להפעיל עקרונות של הגינות והוגנות? בדיוק. על הכלכלה הבריטית.

שאלה שלא אמורה היתה לעלות כלל בהקשר זה ובכלל אבל שלאור כלומר לחושך התודעה ההיסטורית היא בוודאי עולה, היא שאלת הקשר בין הטיעונים שנכתבו בפיסקאות הקודמות לבין הנאציזם. והרי מה הוא נאציזם אם לא לאומיות-סוציאליסטית? זהו הרי משמעות המושג?!! אז זהו, שאין שום קשר. כשם ש'הדמוקרטיות העממיות' שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה ברומניה, מזרח גרמניה , בולגריה ועוד לא היו לא עממיות ובוודאי לא דמוקרטיות, וכשם שהרפובליקה העממית הדמוקרטית של צפון קוריאה (כך היא מוגדרת!!) היא לכל היותר 'צפון קוריאנית' אבל לא רפובליקה ולא עממית ובוודאי לא דמוקרטית, כך לא היה שום קשר בין המשטר הנאצי לבין לאומיות וסוציאליזם. מה כן היה? בדיוק כמו אצל צ'אושסקו עד 1989 ואצל מנהיג קוריאה הצפונית בימינו - מניפולציה פוליטית כוחנית שהדיון באופן התגבשותה דורש דיון אחר.

העניין החסר הוא הצידוק למדינת לאום במציאות של כלכלה גלובלית: מדובר בארגון היחיד האוחז בכוח יחסי מספיק גדול על מנת להתמודד עם חברות רב-לאומיות (ובלבד שמנהיגי מדינת הלאום רואים בהגנה על נכסי הלאום אינטרס אזרחי עליון. בישראל של נתניהו המציאות מעט הפוכה: לא מעט אנשי ציבור של 'המחנה הלאומי' דווקא רואים עצמם כמשרתם של האדונים של וול-סטריט ודומיהם). 

עניין שניתן היה לפתח ואולי טוב שנותר רזה ותמציתי הוא הצידוק הדתי למדינת לאום. גם כי צידוק דתי הוא מלכתחילה בעייתי, ותוכיח ההיסטוריה של 500 השנים האחרונות, וגם כי מנקודת מבט יהודית קונקרטית, ישנם מספיק צידוקים דתיים לאי-קיומה של מדינת לאום, לאי ציות לחוק ולריבונות של מדינת לאום ולמהפכנות אלימה. הדברים ידועים ועם זאת יש לציינם. בכל מקרה, בהנתן שצידוק זה מופיע אחרי רשימה של צידוקים טובים ונכונים המתאימים לשורה של מדינות רבות בעולם, ניתן 'להחליק' את העניין ולהניח שמדובר בסוג של מס שפתיים למגזר הדתי בישראל המעוניין - בצדק מבחינתו - לדון בכל נושא (בוודאי בשאלת מדינת הלאום היהודית) מנקודת מבט דתית. בכל אופן אין אלא להסכים שמדובר בחרב פיפיות ויש לפיכך לוודא שמורי האזרחות בכל המגזרים מכירים היטב את מגוון הגישות הדתיות שחלקן ללא ספק מצדיק ריבונות יהודית ומטפח סובלנות שבלעדיה לא תתכן דמוקרטיה, אבל שחלק אחר שלהן מדבר על ההפך הגמור, ולא רק מדבר אלא עושה. בשם הדת. אותה הדת.

לסיכום בכל אופן יש לומר כי גם שני פרקים אלו אינם מצדיק משום בחינה ביקורת קטלנית משום סוג, שכן כל מה שכתוב בהם סביר למדי ועומד בביקורת העובדות ההיסטוריות.