יום שבת, 27 באוגוסט 2016

פרקים ז-ח: זהות וזהות יהודית

פרקים ז'-ח' עוסקים בשאלת הזהות. גם כאן למרבה הצער קשה למצוא משהו מעוות המעיד על 'הטייה' ימנית מסוכנת המובילה לפשיזם או ללאומנות צרת אופק לכל הפחות (כלומר לכל היותר שכן ככל שיהיה רע יותר כך הנאורים יוכיחו לברברים את צידקת דרכם וכך החזרה בתשובה והנהירה לרכישת מנוי של העיתון היחיד כאן הראוי לשמו תהפוך לשטפון).

כמו במקרה של הדיון ההיסטורי הלקוי ביהדות ארה"ב וביהדות צרפת, גם כאן כדאי היה להקדיש לפחות עוד עמוד אחד לעיון עמוק ורציני יותר בסיפור הדרוזי.  גם ההרחבה הספציפית (והמעשירה) בפרק ט' לא משנה קביעה זו. באחת - הדיון בדרוזים חסר את המרכיב ההיסטורי של הדורות האחרונים.

לא זה המקום להקיף את הנושא כולו, אבל אם לחתור לסוג של 'שורה תחתונה' רלבנטית: מחקרים שנעשו בנדון מלמדים שבקרב הדרוזים רק מיעוט זעיר – 8% - רואה עצמו ערבי פלסטיני וכי אחוז הדרוזים הרואים ברעיון של מדינה דרוזית עצמאית נמצא בעלייה. אין זה אומר שההרצל הדרוזי החל לכתוב את 'מדינת הדרוזים' ושקונגרס לאומי דרוזי עומד להתכנס בבאזל, אבל משמעות העניין היא שהזהות הדרוזית מספרת סיפור מזרח תיכוני חשוב לא פחות ואולי יותר מזה שמספר הסיפור הארמי, שאין ספק ששוללי הספר הזה ימשיכו לעשות בו שימוש פוליטי צפוי ('הימין ממציא זהות ערבית נפרדת כדי לפצל את האחדות הפלסטינית! שהרי תמיד הציונים – כמו כל הקולוניאליסטים – נקטו אלימות של 'הפרד ומשול'. או משהו בסגנון).

הסיפור הדרוזי מלמד קודם כל על שבירותם וחולשתם של מיעוטים במזרח התיכון. נקודה. המזרח התיכון בנוי על רוב ערבי מוסלמי סוני מהאוקיינוס ועד למפרץ, וכל עשרות המיעוטים החיים בקרבו סבלו רמה כזו או אחרת של חוסר סובלנות יסודית ומהותית שהוצדקה וממשיכה להיות מוצדקת בפסוקי הקוראן למיניהם.

אין כאן 'הטייה' ציונית חלילה או לאומנות פרו-ליברמנית כפי שבוודאי חלק מנאורינו עשויים להתרשם ולומר, אלא תאור עובדתי של המציאות המזרח תיכונית לא 'רק' בשלב הימי-ביניימי שלה (שלב בו כל התרבויות האנושיות התבססו על חוסר סובלנות מהותי) אלא גם בשלב המודרני הנוכחי. הוכחות אפשר לקבל מהקופטים במצרים, מהברברים במרוקו, מהאשורים והיזידים בעיראק ומהכורדים בתורכיה ובעוד מקומות.  הסיפור הדרוזי מלמד גם על כך וגם על אסטרטגיית ההישרדות המאפיינת את העם  הזה (כן, נקטתי עמדה, מדובר חד משמעית בעם בעל זהות ברורה לא פחות מזו של הסרבים, ההונגרים וה...יהודים טפו טפו לא עלינו).

האסטרטגיה הזו בקיצור היא 'פיזור סיכונים'. הדרוזים בלבנון מזדהים עם הכוחות המרכזיים בלבנון, הדרוזים בסוריה עם אלו שבסוריה, והדרוזים שבישראל עם מדינת הלאום הדמוקרטית והמשגשגת המוכרת בשם זה (ישראל). הבנה היסטורית של הסיפור הדרוזי אמורה להוביל לפחות את התלמידים החרוצים והנבונים לשאלה הבאה: ומה היתה האסטרטגיה של היהודים בעולם עויין מיעוטים (עוד לפני שנכנסים לעויינות האנטי-יהודית הספציפית שתוצאותיה ידועות ושאין טעם להזכירן כאן שמא מישהו יאשים אותי בשימוש ציני בשואה לא עלינו)?

שאלה זו אמורה לפתוח דיון היסטורי שיכלול סקירה של התנועות היהודיות שקמו מאז המהפכה הצרפתית, שאחת מהן היתה הציונות. בשלב הבא ירצה התלמיד הסקרן לדעת מה עלה בגורלה של כל תנועה. בשלב הבא הוא יוכל להעריך מדוע התשובה הציונית היא התשובה הכי פחות גרועה מכל התשובות האחרות.
ותודה לדרוזים.

התייחסותי לפרק ח' נכנסה לקובץ הזה מהסיבה שעל הנושאים הללו כתבתי לא מעט ואין לי עניין לשוב ולדוש בהם. מי שמעוניין בתובנותי לגבי היהדות וזרמיה, מוזמן להשיג עותק של ספרי'השקפה אופטימית', לקרוא דברים שכתבתי בבלוג שלי על החרדים למשל, על הציונות הדתית, על יהדות וכן הלאה.

כאן אציין רק עניין אחד. הספר יוצא לדיון בשאלת הזהות היהודית מהשבלונה השטחית הרווחת במקומותינו, זו המציגה את הציבור היהודי כמורכב מחרדים, דתיים, מסורתיים וחילוניים. על פי ההגיון הזה אני וגדעון לוי נמצאים באותה קבוצה, וכך גם אייכלר ועדינה בר-שלום, אשר כהן ואיתמר גביר ומי נשאר? המסורתיים, אלוהים יודע בדיוק מי הם ומה. זוהי אבל לא ביקורת מיוחדת לספר הזה שבסך הכל וכאמור ממחזר קלישאה ישראלית חבוטה. אפשר היה לצפות שספר חדש יציג פרדיגמה חדשה, אבל בדיוק באותה מידה ניתן להבין מדוע ספר לימוד ממלכתי באופיו ישמור אמונים לשיח הרווח ולא יסתכן בחידושים, בכלל ובפרט כשהוא נתון למתקפה לא פעם פרועה ואלימה עוד לפני שראה אור.


בשורה התחתונה, שאלת הזהות היהודית (וככל הנראה שאלות מקבילות אחרות) דורשת מערכת מושגים אחרת לחלוטין שמטרתה חלילה לא לשכנע את הציבור מדוע היהדות שלי היא הנכונה (אין לי שום ספק ששלי היא הנכונה אחרת לא הייתי אוחז בה) אלא לתת בידי האזרחים כלי פרשני שהולם את המציאות באופן מדוייק יותר. למה הדבר דומה? תארו לעצמכם שבמסגרת לימודי הנהיגה היינו מלמדים את נהגי העתיד שמנוע המכונית זקוק לנוזל על מנת לפעול. נוזל? יופי. נפט, סולר, בנזין, שתן סוסים, מי ים. כל אלו נוזלים, לא ככה? מסתבר שלשם הפעלת מנוע בשריפה פנימית אין ברירה אלא לטפח תודעה מדוייקת המאפשרת להבחין בין נוזל שקוף אחד (מים) למשנהו (בנזין) ועוד יותר מכך: בין בנזין תעופתי (130 אוקטן) לבין בנזין לרכב פרטי (95 אוקטן). חבל שמה שנכון לעניין חשוב אבל לא מהותי מנקודת מבט של עתיד הדמוקרטיה (שימוש במכונית) לא מיושם לגבי עניינים מהותיים (שימוש בזהות).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה