פרק כ"א - כלכלה (ההבלים הרגילים, אפשר לדלג הלאה - אבל כדאי להציץ במאמר של מצוקאטו)

והנה הגענו לפרק הכלכלי הצפוי והוא אכן צפוי וכל מה שכתוב בו נכון אבל רק חלקית, חוץ ממה שכתוב בו שהוא לא נכון ואתמקד רק בכמה דוגמאות.

החשובה ביותר היא זו המופיעה תחת הערך 'קומוניזם'. מחברי הספר חוזרים על הקלישאה הקלאסית המערבבת את מארקס עם המרקסיסטים או המרקסיזם, בעיקר זה שיצרו לנין (1919) וסטאלין (1925-1930) כמה עשרות שנים לאחר שמארקס הספיק כבר למות (1883) ועוד קצת יותר עשרות שנים אחרי שפרסם את 'המניפסט הקומוניסטי' (1848). שוב, התקלה היסודית הזו של מדעני מדינה המתעצלים לשים את הנושאים שהם מדברים עליהם על ציר זמן שיעזור להם להבחין בין מושג (קומוניזם למשל) לבין המשמעות התיאורטית והמעשית שלו.

הנה עוד ברייקינג ניוז: המושג 'קומונה' קיים כבר בימי הביניים. האם התלמיד הישראלי המצוי אמור להניח מכך שגם בימי הביניים נמצא את הגולאגים של סטאלין או פרקטיקות של קג"ב המתוארות היטב בספרות ובסרטים?

קריאה א-היסטורית של 'המניפסט הקומוניסטי' מובילה להבלים מהסוג הזה: "מחברי 'המניפסט הקומוניסטי' קראו למהפכה אלימה, שבה אמצעי הייצור יעברו מבעלי ההון לידי המדינה, המדינה תישלט על ידי הפועלים והרכוש וההון יחולקו באופן שוויוני מלא בין האזרחים. הם שאפו גם לחברה ללא מעמדות. התפיסה הזו אינה דמוקרטית שכן היא תומכת בתפיסת השלטון בכוח הזרוע ובשימוש באמצעי כפייה כדי ליטול את רכושם של בעלי ההון".

אכן תמונות קשות. אלא שמדובר בתיאור תמציתי ומדוייק למדי של מעשיו של סטאלין. אבל סטאלין לא מוזכר בקטע הזה אלא מארקס ואנגלס, מחבריו של המניפסט, שפורסם בתקופה בה מי שנהג שלטון אלים ללא מעצורים, שכלל טבח של אלפי מפגינים בכל פינה ברחבי אירופה, היה השלטון הקיים. אבל לא בחשבונאות היסטורית יש לעסוק כאן, אלא במה שכתוב ב'מניפסט'. אגב, את המסמך הזה אפשר לקרוא און-ליין בשלל שפות, כולל אפילו בעברית.

מי שיטרח לפתוח אותו יוכל לראות שהוא מורכב מכמה פרקים. אכן יש פרק 'מניפסטי' שבהחלט נוקט שפה משיחית מעט, מתלהמת ומיליטנטית, אבל בהתחשב בהקשר (כן, רבותי מדעני המדינה, כדאי לזכור מדי פעם שיש דבר כזה – הקשר היסטורי) בהחלט מדובר ברטוריקה שכיחה וסבירה. אבל יש גם פרק פוליטי שלא רק שלא מדבר על אלימות ומהפכה וכן הלאה, אלא מתאר את מכלול הכוחות הפוליטיים שהיו קיימים באותו הזמן ומציע לשתף פעולה בשדה הפוליטי הקיים על מנת לחזק את עמדת המיקוח ויכולת ההשפעה של הפועלים. אף פעם גם לא מיותר להזכיר את קיומה של 'תכנית עשר הנקודות' המופיעה גם היא ב'מניפסט', שכפי שניסיתי להראות כאן, היא למעשה 'מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית' לכל דבר ועניין. לא מהפכה ולא אלימות ולא גולאגים. אבל תנו למדען מדינה לפטפט בענייני כלכלה וזה מה שתקבלו.

א-פרופו מדינת רווחה: הדיון במושג מופיע בהמשך הפרק ולכשעצמו הוא תקין וסביר ומציג מידע חשוב. אבל גישה היסטורית לנושא תאפשר הבנה עמוקה ודינמית של הנושא לתלמיד המתעניין (העובדה שאין רבים כאלו לא משנה מאומה, לא הכל עניין של רייטינג וגם אין לדעת מי משלושת התלמידים שהביעו עניין מיוחד בנושא הכלכלי יגיעו אולי לתפקיד החשכ"ל והם מצויידים בפרדיגמה תודעתית עמוקה ורצינית מאלו שחשקה נפשם של חשכ"לינו הנוכחיים? צריך לתת מעט אמון בחינוך, אחרת לשם מה התכנסנו כאן?)

מה היא 'הבנה עמוקה ודינמית'? פשוט וקל: להבין ש'מהרגע' שיש מהפכה תעשייתית על כל המשתמע (עיור, ריכוז הון, תחבורה, הגירה, מטבע נייר ושאלות אשראי) עולות כל השאלות המעסיקות את החברה האנושית ב-200 השנים האחרונות בערך (כולל שאלת הגלובליזציה שהיא הגיבורה של הפרק הבא): יחסי הון-עבודה, יחסי עובדים קבועים-עובדים זמניים, יחסי הון ייצור והון ספקולטיבי, יחסי הון-שלטון, יחסי עבודה-שלטון, יחסי חברה-כלכלה, יחסי תרבות-חברה וכן הלאה. 

על כל השאלות הללו ניתנו וממשיכות להנתן תשובות שונות שחלקן חוזרות על עצמן, חלקן נעלמות, חלקן מתחדשות (למשל הנטייה בעשור האחרון להתארגנות של עובדים לאחר שכל השטרסלרים הסבירו לנו כבר בשנות ה-90' שעבודה מאורגנת זה פאסה), חלקן מומצאות ממש ברגעים אלו וכן הלאה. גישה כזו אמנם לא אלגנטית כמו זו המציעים לנו מדעני המדינה היודעים תמיד להראות מתי "בדיוק" הומצאה מדינת הרווחה למשל ולמה, ולכן הלוח שלהם תמיד נראה מסודר ונקי והנבחנים שלהם מקבלים ציון הנע בין 95 ל-100. אבל אם המטרה היא לחדד את השכל ולהעמיק את תודעת המורכבות הדורשת בהתאם תודעת חיפוש פתרונות מורכבים (לא או-או אלא גם וגם), אז כנראה שהדרך הנכונה יותר לעמוד על כל ההתפתחויות הכלכליות חברתיות פוליטיות ותרבותיות היא, סליחה שמעון, דרך ההיסטוריה.

עוד דוגמא: אדם סמית גם הוא זוכה לערך משלו. במרכזו כמובן הצירוף האלמותי 'היד הנעלמה', שהוא מושג נרדף כביכול ל'שוק החופשי' העומד על פי התיאוריה שבפרק זה בליבה של הגישה הניאו-ליברלית. כפתור ופרח. רק חבל ש(שוב) עוקרים את סמית קשישא מהקשרו. האיש מת ב-1790 וספרו המפורסם ראה אור ב-1776 בשיאה של תקופת 'המלוכה האבסולוטית' שכללה פרקטיקה כלכלית בלתי נסבלת לדעתו (הנכונה בעינינו ובעיניו) של סמית: לעשות בכלכלה הלאומית כבתוך שלו. ולכן כשסמית מדבר על 'היד הנעלמה' הוא פשוט רוצה שהמלך יוציא את ידו מקופת המדינה ויתן לכלכלה לפעול בלי שהכרעותיו העריצות יפריעו לה. מה לזה ולכלכלת ימינו? בדיוק. כלום.

כי השאלה היום היא לא האם על המדינה להיות מעורבת בכלכלה, אלא לטובת מי ומה היא מעורבת. כן, הנה זה שוב: אין מדינה בעולם שאיננה מעורבת – ועמוק היא מעורבת וטוב שכך – בכלכלת המדינה. שיעור המעורבות נע בין 30% ל-50%, כלומר גודל תקציב המדינה הוא בין 50% (שבדיה) ל-30% (ארה"ב) מנפח הכלכלה הלאומית (המחושב בתל"ג או תמ"ג, זה לא באמת משנה לצורך הטיעון). ישראל היא סביב ה-40%. ומי שמקל ראש בעוד אחוז פחות אחוז מוטב שיפסיק להקל ראש. כי נפח הכלכלה הישראלית למשל הוא יותר מ- 1000 מיליארד שקל לשנה ולכן אחוז אחד זה בערך 10 מיליארד ₪ שזה לא מעט כסף לא רק במישור הפרטי אלא גם במישור הלאומי.

ושוב, ואני מבקש לשנן ואם יש צורך אז לקעקע על הזרוע השמאלית: השאלה החשובה אם כך היא לא האם המדינה מעורבת בכלכלה אלא איך ולטובת מי. עד אז אפשר לקנות טיפקס ולמחוק את השורה הבאה המופיעה בעמוד 275: "על פי התפיסה הניאו-ליברלית, אי-מעורבות של הממשלה ועידוד היוזמה והתחרותיות מביאים להגדלת 'העוגה הכלכלית', כיוון שהם מגדילים את היצע המוצרים והשירותים". המשפט הזה הרבה יותר מרחיק לכת מלכתוב נח (הררי אפילו) בשבע שגיאות.

ראשית וכאמור, אין דבר כזה מדינה שאיננה מעורבת בכלכלה. תקציב המדינה בישראל הוא בערך 40% מהתל"ג.

שנית, באילו אמצעים ניתן "לעודד יוזמה ותחרותיות" כאשר מדובר בתפקיד המדינה? באמצעות טקסטים הזויים בספר אזרחות? גם, אבל בפועל המדינה מעודדת עניין כזה או אחר באמצעים תקציביים מה ששוב הופך את טענת 'אי-המעורבות' לחסרת שחר.

שלישית, אם נבחן את רשימת 'המוצרים והשירותים' לא רק במונחי עוד גאדג'ט, מותג ואפליקציה אלא גם או בעיקר במונחים ריאליים והיררכיים, לא תהיה לנו ברירה אלא להכניס לרשימה הזו דברים כמו בטחון אישי, חינוך, בריאות, איכות סביבה, תחבורה, פנסיה וכיו"ב. מה הדרך הנכונה כלומר היעילה יותר 'לייצר' את 'המוצרים' הללו שחלקם לא פעם מוגדר כ'שירותים'? 'מוצרים' או 'שירותים', התשובה ברורה וגם עליה כתב אדם סמית ואני מודה להיות מופתע לטובה ולמצוא לפחות את המשפט הבא בספר: "סמית, מאבות התפיסה הליברלית, טען שהחירות הכלכלית-חברתית אינה מוחלטת, ויש נושאים שחייבים להיות באחריות המדינה ולזכות בהגנה חוקתית, כמו חינוך ותמיכה בחולים וחלשים". סמית דיבר על לפחות ארבעה תחומים בהם אין ל'כוחות השוק' שום יתרון ואפילו שום עניין להשקיע בהם יוזמה, ממון ועבודה: תחבורה ימית, משפט, בטחון וחינוך.

בימינו הרשימה הזו רק הולכת ומתארכת מהסיבה הפשוטה שמציאות החיים נהיית יותר ויותר מורכבת. איכות הסביבה היא לא עניין ליזמות פרטית ובריאות היא לא עוד אפליקציה או ג'ינס משופשף וקרוע בברכיים שאם לא הוצאת עליו 1000 שקל את לא בעניינים חלילה.

אבל 'אפילו' מוצרים ושירותים שמקורם כביכול בהשקעה פרטית לחלוטין תלויים בימינו בהקשר החברתי. 

מריאנה מצוקאטו מסבירה ב-600 מלים באנגלית מדוע עלינו להודות לממשלה על האייפון שלנו והנה אפשר לקצר את הטיעון ולסכם אותו כך: 8200=אקזיט. האקזיט הוא פרטי, אבל ה- 8200 ציבורי.

ועוד משהו שאין בפרק הזה וגם לא בכל מקום אחר בספר: אף מלה על אחד החוקים הבעייתיים ביותר מנקודת מבט כלכלית ודמוקרטית גם יחד - חוק ההסדרים.

מיצינו. פרק גרוע מאד אבל לא יותר מכל מקביליו בכל ספרי האזרחות שנכתבו ופורסמו כאן אי פעם. קאטו וכו' - אין סיבה לפסול את הספר (אבל כן כדאי לשכתב את הפרק הזה...)