פרק ל"ג - הפיקוח על המדינה (ועוד הזדמנות לברר כמה אנשים הרג נפוליאון כלומר לעסוק בהיסטוריה)

"מי ישמור על השומרים?" שואל פרק ל"ג העוסק בסוגיית הפיקוח והבקרה על רשויות השלטון. כהמשך לגישת הניחוש והציפיות שאימצתי, אני מנחש שהפרק הזה יתאר באופן ממצה את המימד העובדתי של הנושא ואני מעריך שעלי לוותר מראש על הציפיה שלי שהפרק יעמוד על המימד הפוליטי של הדברים – ובעיקר על המניפולציות המופעלות על ידי עברייני חוק כדי לחמוק מידם הארוכה אך הרכה של רשויות הפיקוח.

גם זה המקום להזכיר כי מדינת ישראל היא העבריינית הגדולה ביותר בתחום חקיקת העבודה למשל ועל חוק ההסדרים אין מלה אחת בכל הספר ועל ראייתו העצמית של משרד האוצר העומד לא 'רק' מעל למדינה אלא מעל לעקרונות היסוד האלמנטאריים ביותר של הדמוקרטיה.

בעמוד הראשון יש תמונה של השלט המוצמד ליד הדלת של 'מבקר המדינה', שהוא הצד "הפורמלי" של מנגנוני הפיקוח, שכן כפי שהפרק רוצה שאזרחי העתיד יבינו, יש גם מנגנונים "לא פורמליים" כמו למשל העיתונות.

תאור תפקיד מבקר המדינה טוב מאד והרעיון להביא סיפורים אמיתיים המלמדים על אופי המוסד מועיל בכלל ובפרט לצורך הוראה ולימוד. מוסד פורמלי נוסף אליו מתייחס הפרק הוא 'ועדת החקירה הממלכתית' ובעמ' 420 יש רשימה קצרה של ועדות החקירה המפורסמות שחקרו את מלחמת יום הכיפורים, את הטבח במחנות הפליטים, את רצח רבין, את ארועי 2000 במגזר הערבי ואת טיפול הרשויות "במפוני גוש קטיף וצפון השומרון" (נשבע לכם שלא כתוב שם "המגורשים"! נו, ברור, זה הפוך על הפוך. כותבי הספר נקטו במושג הפורמלי אבל ברור שהם חושבים אחרת).

מדגדג לי בקצה האצבעות לכתוב מה דעתי (ודעתם של אנשים חשובים וחכמים פי כמה ממני, כמו יצחק רבין למשל או יגאל אלון) על הפוליטיקה שעמדה מאחורי ועדת החקירה שפעלה בניהולו של שמעון אגרנט מנובמבר 1973. אבל אין טעם להכנס לנושא ואין גם מקום לבוא בטענות אל כותבי הספר שלא רמזו אפילו בעניין זה הדורש רמה אחרת של דיון. במחשבה שנייה, אם לא בתיכון, מתי נלמד את אזרחי העתיד משהו על האנטומיה של הפוליטיקה? כן, נכון, שכחתי, אפשר פשוט לא ללמד היסטוריה. מה זה חשוב כמה אנשים נפוליאון הרג.

טוב, אז הנה ובקיצור: מה שחשוב בועדות חקירה זה קודם כל לברר מה היה תחום הדיון שלהן. מתוך הכן אפשר ללמוד על הלא. מתוך הלא אפשר להבין מה באמת היה חשוב. כן, ועדות חקירה אמורות לחשוף את האמת. והן עושות זאת. אבל כפי שכולנו יודעים, אחת הדרכים הטובות ביותר להסתיר משהו, זה לספר את האמת רק על חלק ממנו. קבירת האמת הרחבה תחת הר של אמת חלקית היא פרקטיקה מובנת מאליה לכל טיןן-אייג'ר שהגיע הביתה בשלוש לפנות בוקר מסריח מג'וינט ואלכוהול וכדי להמנע משאלות מביכות על טיבו של הריח ומקורו (והקשריו) הוא פותח בסיפור מלא פרטים על איך הוא הצליח באישון לילה להחליף גלגל וכיצד הוא הקפיד ללבוש את הווסט הצהוב ולשים משולש ולשטוף את הידיים אחרי החלפת הגלגל ואיך הוא אפילו הצליח למצוא פנצ'ר מאכער (ככה כותבים את זה, זו מילה ביידיש שפירושה 'עושה' כמו MAKER באינגליזית) ולתקן את הגלגל. ים של אמת המכסה על העניין המרכזי: DUI.

הצצה אל מעבר לים ולצד הרחוק של ציר הזמן: את הטריק הזה - לקבור את האמת באמצעות אוקיינוס של עובדות - ביצעו באופן מרשים מאד חברי ועדת וורן שחקרה כלומר "חקרה" את רצח קנדי. אבל אלו צרות של אחרים, אז למי אכפת. לא קראתי את כל הדו"ח הזה אבל אולי מסתתרת שם התשובה על השאלה כמה אנשים הרג נפוליאון. 

ועדת אגרנט למשל התבקשה לבחון רק את מה שקרה בימים הספורים שקדמו למלחמה וימי המלחמה הראשונים. בכך עיקרו מנסחי מטרותיה את כל המימד המדיני והפוליטי שראשיתו לכל המאוחר ב-1957. כתבתי על כך בפירוט בספרי האחרון על יגאל אלון, וכל מה שכתבתי מבוסס כמובן על מחקרים של אנשים רציניים וחכמים ממני. אני רק ריכזתי את הדברים, כולל דברים שאמר יצחק רבין על הועדה הזו, והנה, אם כבר הפלתי אתכם לשיעור היסטוריה, מה חשב רבין על ועדת אגרנט.

ב-1979 ראה אור ספרו "פינקס שירות", שבו מתח רבין ביקורת על "ניתוק האחריות של הדרג הצבאי מהדרג המדיני". באשר להרכב, הוא אמנם לא ראה כל בעיה עם מינוים של אגרנט, לנדוי ונבנצאל, אך בנוגע ללסקוב ולידין, הוא כתב שהם "היו יותר מדי מזוהים ופחות מדי מוגדרים, לפי עולם המושגים המשפטי והציבורי שלי, כאובייקטיביים [...] צדק צריך לא רק להיעשות, צדק צריך גם להיראות, ובמקרה זה לא נראה". העיתונאי אמנון ברזילי כתב כי מינויו של לסקוב כחבר בוועדה היה תנאי שדיין הציב בפני גולדה להסכמתו לתמוך בהחלטתה להקים ועדת חקירה.

מתנצל על שיעור ההיסטוריה. לצד בירור השאלה כמה אנשים הרג נפוליאון כל תפקידו היה לספק כמה חומרים למחשבה על 'המסביב' של ועדות החקירה, כי 'המסביב' הזה הוא למעשה המרכז ואם רוצים 'להכין את הילדים לחיים' כמו שנהוג לתאר את תפקיד מערכת החינוך, אז כנראה שאין ברירה אלא ללמוד קצת היסטוריה.

טוב, בהמשך הפרק דיון מפורט וטוב על הגורמים הלא פורמליים לפיקוח על המדינה, כמו למשל ארגון אדם טבע ודין, מרכז עדאלה, האגודה לזכויות האזרח וכמובן התקשורת. את זו המסכנה השאירו לסוף, אולי כי יש עוד פרק עליה, אבל כבר כאן כדאי היה לומר משהו על עיתונים מטעם, עיתונים המחוייבים באופן מרחיק לכת מדי לסדר יום פוליטי גם על חשבון דיווח אמין ושלכן הם יוצרים בעיות אמינות לא 'רק' כלפי עצמם אלא כלפי המוסד החשוב הזה בכללותו. 

כן, התכוונתי ל'ישראל היום' ול'הארץ', עם ההבדל הקטן שהראשון לא מסתיר את היותו ביביתון ואילו השני לא מפסיק להצהיר על עצמו שהוא היחיד הראוי לתואר 'עיתון'. מה שהופך את בעיית האמינות שלו לחמורה שהרי הוא מתיימר להיות אמין בעוד יריבו מימין ממש לא.