מתוך: "המרי החברתי בפלנדריה בשלהי המאה ה-13 ובמשך המאה ה-14 על רקע הפרובלמטיקה של תקופת המעבר" – עבודה סמינריונית מאת זאב איביינסקי

פרק 2: לדמותה של תקופת מעבר

כאשר אנו מתבוננים במערב עצמו, אומר ההיסטוריון מונדי, ניכר שהעולם התהפך בסוף ימי-הביניים. עד ראשית המאה ה-14 אנגליה נתונה לפלישה צרפתית וסקוטלנד לאנגלית, (הדבר שיקף את יחסי הכוחות: 20 מיליון צרפתים עלו במספרם באופן מוחץ על 3 מיליון אנגלים). במאה ה-14 הכל מתהפך. האנגלים פולשים לצרפת והסקוטים לאנגליה.13

יתר על כן, טוען מונדי, אם עד אותה תקופה ההגנה הייתה חוק המלחמה מעתה ההתקפה ידה על העליונה. התותח וחיל השכירים קובעים את גורל שדות הקטל והמצור.14 חיל השכירים וספינות המלחמה, אשר משקלן עולה, גורמים לכך שהמלחמות נעשות יקרות יותר. התרוששות האצולה מתקדמת בתהליך עז וחריף יותר ביחס למאות הקודמות. הדבר מתבטא בשקיעתה הגוברת של האבירות ובתמורות מכריעות באורח החיים ובדמותה של האצולה. התופעה של אבירים-להשכיר נעשית נפוצה ביותר. בגרמניה מופיעים הraubritters, האבירים השודדים. פירן מצטט אחד Thomas de Gantimpre, ממחצית המאה ה-13, המספר שבאיזור הכפרי שלו בלבד ירד מספר האבירים מ-60 ל-1 או שניים.

לכל אלה יש השלכות מכריעות על היחסים החברתיים ועיצובו של השלטון המדיני. משקלן של הערים והשפעתן על השלטון הולך ועולה ככל שהרוזנים והמלכים נזקקים יותר לממון וככל שעולה משקלם של הגייסות העממיים. העיר נעשית אחד המשאבים החשובים לגיוס כוח-אדם. וובר (weber) יראה בכך אחד הגורמים המכריעים המעצבים דמותה של העיר והחברה המערבית (לעומת המזרח).15

סימן נוסף של תמורה, הכרוך ללא ספק בתמורות המדיניות שנמנו לעיל, מתבטא בהכוונתם של מסעי-הצלב לצרכים פנימיים. משמעותו של הדבר הוא 'שהמלחמה החיצונית פנתה פנימה'. כלומר, על סדר יומה של אירופה עולה בכל חריפותה המלחמה הפנימית המעמדית, הלובשת ופושטת צורה.

המלחמה המעמדית מנסרת בחללה של התקופה והיא משתקפת אף באידיאולוגיה. אומר מונדי: "ייחודו של איש ימי-הביניים המאוחרים הוא בכך שהחל לקחת את האידיאולוגיה השיוויונית ברצינות."16

המגמות המהפכניות של התקופה, אומר פירן, אף אם לא נחלו ניצחון, הורגשו בכל תחום מתחומי החיים. המדינה והכנסייה, שתיהן לא היו עוד מובטחות מפניהן. כל הסמכויות המסורתיות הותקפו ובוקרו. האפיפיורים והמלכים לא פחות מבעלי האחוזות והקאפיטליסטים. המוני-העם שנשאו עד כה בסבלנות עולה של מדינה, או אף תמכו בה, היו מעתה מתקוממים נגדה. "שום תקופה שקדמה לה לא סיפקה שמות רבים כל-כך של טריבונים, דמגוגים, תועמלנים ומתקנים".17

זו היא תקופה של אי-נוחות ואי-שקט כאשר הישן מנסר עדיין בחללו של עולם אולם השפעתו הולכת ומתמעטת. העולם אחוז עוויתות סבל ומאבק אולם הוא מתקדם אך בקושי. "צירי לידה אחזו את העולם בכל, אולם ילדיו היו ילדי-נפל". ישנה תחושה של תחייה רוחנית העולה באופק אולם השחר עולה אך לאט. אנשי התקופה הם חסרי מנוחה, עצבניים ותקופי מלנכוליה. וגדולי התקופה אינם אלא דמויות ממדרגה שנייה. אינך יכול להצביע אף על אחד מהם כעל התגלמותם של דור ותקופה.17

אחד מסימניה המובהקים של התקופה, הנראה כפרדוקס תחילה, היא איבתם הנואשת של בני-התקופה למה שפירן מכנה קפיטליזם. לפנינו כאן חזיון איבתם של היצרנים הזעירים למיניהם, לשכלולים הטכניים, להשקעות ההון הגדולות, לתחרות, ליוזמה החופשית ולניצול כאחד. זה מזכיר לנו את המאמץ הנואש, האופייני לדור שלם של נארודניקים ('החוזרים אל הכפר') ברוסיה, לעצור את קטר הקפיטליזם. ההבדל הוא רק בכך שבשלב זה הנדון כאן, נראה שידם של היצרנים הזעירים היא על העליונה.

המחצית הראשונה של המאה ה-14 היא תקופת השיא של הקורפורטיזם, של אגודות-האומנים (הגילדות) ושלטונן. בשלב זה, טוען פירן, שני הסימנים המובהקים לכך הם המונופולין, הפריביליגיה וסגירותן של האגודות. הגילדות מקיפות עצמן יותר ויותר בחומות של פרוטקציוניסטיות. הררי סייגים נערמים על הכניסה בחוגם. מכאן אך צעד אחד להתחדדות האנטגוניזם הסוציאלי מלמטה, בתוך האגודות עצמן בין אלה שבפנים לבין המתדפקים על פתחן ומנוצלים על ידם.18

אשר לצד השני של המטבע – אומר ההיסטוריון נ. קוהן (N. Kohn): בצד תאור הברכה והרווחה שהביאה הציביליזציה העירונית, מטושטש וחבוי הצד השני של התמונה. העוני והמצוקה החומרית והרוחנית של ההמונים שנעקרו מקרקע חוותם המסורתית, בתנאי צפיפות, עמל מפרך וסניטציה איומה. נוסף לעוני שנפל בחלקם של המוני שכירי-היום והפועלים בתעשייה החדשה. עוני שלא שנפל מעוניו של האיכר, נוספה התערערות הערכים, אובדן דרך אשר יכלו אך בקושי להיווצר במשטר האצולה הישן.20

ומכאן רבדי אוכלוסיה המצפים לכל ניצוץ שידליק את הזעם האצור בתוכם. "שכירי יום ופועלים שחורים, איכרים עקורים ללא קרקע או בעלי נחלת קרקע שאינה יכולה לקיימם, קבצנים וארחי-פרחי, מובטלים ואלה שהאבטלה איימה עליהם מדי יום, ההמונים הרבים אשר משום מה לא מצאו מקום תחת השמש, המוני העם החיים במצב של תסכול כרוני וחרדה..." הנה חלק מן הרקע למתח המהפכני, לאי-השקט המרחף על פני החברה הימי-ביניימית בכלל וביתר חריפות על פני תקופת המעבר והמשבר.20

ראשית המאה ה-14, טוען פירן, אפשר לראות בה זמן עמידת תהליך ההתפשטות הכלכלית. לאחר גאות המאה ה-13 באה סטביליזציה (מיתון). אירופה מתקיימת על מה שהיא צברה. המסחר ער ומתפתח אולם איננו פורץ לשיאים חדשים. ההתיישבות במזרח נעצרת ויש לכך השלכה ישירה על מצבה של האיכרות. בראשית המאה ה-14 באה שקיעתם של ירידי שמפן, אותו עורק ראשי של מסחר וחליפין שנתקיים במשך מאות שנים.

עמידה זו מלווה בבלימה פתאומית בגידול האוכלוסין. תקופת הגידול הנמרצת שהעלתה את האוכלוסיה האנגלית במשך שתי מאות מ-2 מיליון ל3.5 בסוף המאה ה-13. ובצרפת מ-7 מיליון ל-20-22 מיליון במאה ה-1421 נעצרת. בלימה זו, חוזר ומטעים פירן, חלה לפני המגיפה השחורה אף שכמה אסונות בצורת, והנוראים שבהם משנות 1315-1317, תרמו חלקם לכך.

גם ביחסי עיר-כפר, ואכרות-אצולה נתחוללו תמורות. הכפר, אומר מונדי, החליף אדון ישן על מנת ליהפך לעבדו של אדון חדש, לעבדה של העיר.22 יש סילוף רב בתמונה האידילית של העיר המשפיעה חירות על סביביה. בשלב מסוים לבשה המונופולין של העיר, המתייחס לקשרי המסחר עם הכפר ובעצם לניצולו של הכפר, צורה של 'קולוניאליזם' עירוני ביחס לכפר. אף פירן נוטה לראות את אחד הגורמים הקובעים בהחרפתו של המשבר בכל אותו ארגון פרוטקציוניסטי צר-עין של שלטון, הגילדות, אשר יצרו מרירות באוכלוסיה העירונית והכפרית כאחד.23

בשלב זה, אומר פירן, נעצר גם תהליך שחרור הצמיתים. עם כבושי השממות וגמר תהליך ההתיישבות – אין יותר תנועת יצירת 'ערים חדשות' ודבר זה יש לו השלכה ישירה על בלימת האמנסיפציה של האיכרות. יתר על כן, אומר פירן, בכל מקום שבו נשארה הצמיתות היא נעשית מציקה יותר גם מפני שהיא מעתה תופעה יוצאת-דופן. השתלבותם של איכרים משוחררים במאבק הסוציאלי של התקופה נובעת מגורמים נוספים.

עם התגבשות תהליך ההתיישבות מתגבשת גם מערכת מעיקה של היטלים וגבייה. החוות הגדולות מתנגשות באיכרות החופשית. נוספו על כך המלחמות, ומלחמת 100 השנים במיוחד, אשר השמו אזורים שלמים "עד כי לא נשמעו בהן יותר קריאת השכווי וקרקורה של תרנגולת", כדברי ההיסטוריון מרק בלוך. ומכאן התקוממות האיכרים החופשיים כגון ההתקוממות במערבה של פלאנדריה בשנים 1323-1329. הללו פתחו במעשי איבה ושפטים באצולה ובבורגנות – כנגד הניסיון לסחוט מהם את התשלומים שנדרשו על מנת לסלק את הפיצויים לצרפת, לפי חוזה athis משנת 1304. הם אף התקוממו נגד הכנסיה. כרוניקה אחת של בן התקופה מספרת שאחד ממנהיגי המתקוממים הצהיר שהיה רוצה לראות את כל הכמרים עד האחרון שבהם, על הגרדום. אחד מבני הזמן מעיד ש"מכת המרד הייתה כזו שאנשים מאסו בחייהם".25

אחד הקווים המציינים התקוממויות אלה הוא שהן מתחוללות בברית עם אורגי הערים איפר וברוז', כלומר בברית עם היסודות המהפכניים בערים והוא הדבר החוזר בהתקוממיות האיכרים לכל אורך התקופה. בצרפת ב-1381 ובאנגליה.

ההיסטוריון נ. קהן עומד על בחינה נוספת של המשבר העובר על האיכרות. לטענתו, הפרת שווי המשקל הישן, השתחררות מכבלי הצמיתות, משמעותה הייתה גם שהאדון נהפך לבעל-הקרקעות בלבד. נוצר פרולטריון כפרי. כלומר למרות "אוויר הערים הנושא חירות" ובצד השחרור מן הצמיתות, לא חלפה מצוקת האיכר, הקיטוב הסוציאלי החמיר והחריף והדבר בא לידי ביטוי במסמכים רבים מתקופה זו ובאמרותיהם של פשוטי-העם.26 בנסיבות אלה אומר קהן, כל ניצוץ היה מדליק להבה, קמו אחוות מרי אשר הפכו עד מהרה לאחוות שוד ומלחמה ואף אם תחילתם בדרכי שלום כגון ה- Caputiati (על שם הכובע הלבן שחבשו), אשר תחילתם בהכרזת שוויון וסופם בהרג אצילים. ומכאן גם הכפירה המתפשטת בבתי-המלאכה של האורגים. בדרך כלל היו לתנועות אלה תכליות מוגבלות וממשיות – אך היה להם גם רקע אידיאי-משיחי מאחוריהם. פירן סבור שקיימים הוכחות לרקע כזה ולראייה, ב-1377 נתלו, בשיא מלחמת המעמדות בעיר איפר, עובדי תעשיית הצמר לא רק כמורדים, אלא גם ככופרים.27

אחד התהליכים החשובים בתחום הרוח והדת הוא בכך שה"דבקות הדתית של המאה ה-14, בגילוייה המעמיקים והספונטניים ביותר, היא ביסודו של דבר מיסטית ומכאן גם השאיפה לקשר ישיר ללא מתווכים עם אלוהים, לחוויה דתית ספונטנית. יתר על-כן, ספרותה של המיסטיקה הזו היא בשפת-עם."28

מכאן גם התפשטותן של אותן אחוות, כגון ה-Beguinage ואחוות הרוח-החופשית, מחוץ לתנועת המנזרים. שהרי תקופת המעבר העומדת בסימן סיום מפעל ההתיישבות גוררת את שקיעתם של המנזרים המיישבים. במאה ה-13, לאחר ששלב ההתיישבות החדשה מסתיים, נעשים האיכרים המועסקים על ידי המנזרים למיותרים והנזירים ממהרים להשכיר את רוב קרקעותיהם במחירים טובים. המשבר הרוחני העובר על אנשי התקופה מוצא ביטויו בנטייה לאנטינומיזם מיסטי – הרדיפות דוחפות אותו למחתרת. אף זה מקור יניקתו מרבדי החברה הלחוצים, הממורמרים ומיואשים, נושאו הפרולטריון של תקופה זו – האורגים.

אלה הם בקווים כללים פני התקופה. הכוחות המניעים אותה הם נושא דיוננו הבא.

---

13  Mundy: the medieval town. p. 67,9

14  Pirenne: Ec and Soc History. p.80

15  Max Weber: The City. p. 120

16  Mundy: the medieval town. p. 67,9

17  Pirenne: A History of Europe . p95-8

17

18  Ibid p. 101-105

20  N. Kohn: The Pursuit of the Millenium. p.29

20

21  Pirenne: soc. Ec. History p. 129

22  Mundy: op. Cit. p.69

23  Pirenne: soc. Ec. History p. 193

25  Pirenne: soc. Ec. History p.195

26  N. Kohn: op.cit. p.27

27  Ibid p.96;96

28  Pirenne: A History of Europe. p/116